הרי את מחודשת לי

מתוך
חדשות בן עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם פעמיים בשבוע מאת סופר נידח
גיליון מס' 1381

 

משה גרנות
שכלול הפואנטה
על ספרו של בני דון-יחייא
"הרי את מחודשת לי – סיפורי הפתעה זוגיים"
כנרת זמורה-ביתן 2018, 192 עמ'

 

עורכי דין, בעיקר אלה שהתמחותם דיני משפחה, קולטים אינספור סיפורים מרתקים מאלה הנזקקים לשירותיהם, ובאמת מוזר שרק מיעוט מביניהם גם מושכים בעט סופרים. ייתכן שההכרח לנבור באוקיאנוס של חוקים, תקנות ופסקי דין, והציפייה מהם לחתור ביצירתיות להישג משפטי, מייבש את הכוח היצירתי האחר, הספרותי, הנחוץ כל כך לכתיבה. מסתבר שדווקא רופאים פלשו בהצלחה אדירה לעולם הספרות, והרי כולנו מכירים את המפורסמים שבהם, כמו אנטון צ'כוב, סומרסט מוהם ושאול טשרניחובסקי שלנו.

 

יוצא דופן במילייה של עורכי הדין בארצנו הוא בני דון-יחייא – הוא מפורסם מאוד בתחום התמחותו, דיני משפחה – הוא מרצה על כך, מופיע ברדיו ובטלוויזיה, ואף חיבר ספרי משפט מבוקשים, אבל כל זה לא מנע ממנו את הלחלוחית הנחוצה כל כך לכתיבה ספרותית, נוסף לכך ההומור הטוב, והרי לפנינו כל הנחוץ לכתיבת ספרים מלבבים המתארים מעלות ומורדות בחיי הנישואין, הלא הם ספריו הקודמים "זוג משמיים", "במשפחות הכי טובות" ו"תורת היחסים".

 

בספר שלפנינו שבעה סיפורים, שהמכנה המשותף ביניהם הוא ההפתעה בסופיהם, כמצוין בכותרתו. כידוע, אחד המאפיינים, הכמעט הכרחיים בסיפור הקצר הוא הפואנטה. דון-יחייא שיכלל את המאפיין הזה למידה כזאת עד שהקורא ההמום מהמהפך חש שאולי לא קרא נכון את הסיפור, ונאלץ לקרוא אותו שנית.

 

למרות החשש שאני הולך לקלקל לקוראים את ההנאה בכך שאני מגלה סופו של אחד הסיפורים (מה שנהוג לכנות בשם spoiler), אני חש חובה להביא כאן את הדוגמה הזאת, כדי לפרוש בפני הקוראים את סודות הארכיטקטורה הספרותית של המחבר.

 

הדוגמה שאביא היא מהסיפור "הוכחות חותכות" (עמ' 140-115): הגיבור (הטראגי בינתיים…) הוא עודד, איש עסקים מצליח, שקשרים לו מעבר לים, מעוכב בשדה התעופה ואינו מורשה לעלות למטוס ללונדון, שם הוא היה אמור לחתום על עסקה עם משקיעים. הוא רותח מזעם, ולאחר התרוצצויות (המתוארות בפרוטרוט) כדי לברר מי התנכל לו, מסתבר שזאת אשתו דליה, שמתלוננת על אכזריות כביכול, מצידו. היא מעכבת את יציאתו מהארץ ותובעת מחצית מהונו, מחצית מהכנסות משרדו, את הדירה וכו'.

 

עודד נושא עמו זיכרון עגום, מלפני חמש-עשרה שנה, כשנודע לאשתו על פרשת אהבים שלו מחוץ לנישואין, אבל כל טענותיה הנוכחיות הן מצוצות מהאצבע. הוא מגיע הביתה ברוח סערה ומתעמת עם אשתו, שיחד עם חברתה שרית מוציאות אותו מדעתו ומנתבות אותו לאלימות מילולית ופיזית (דליה נשרטת בפנים – לא ברור מי גורם השריטה), וכל זה מונצח בקלטת וידאו, ששתי הנשים השתילו במקום סתר.

 

שרית המבוהלת מההתפרצות של עודד מזמינה משטרה הפותחת נגדו בחקירה שמובילה לאישום פלילי בהיותו בעל אלים. הוא מורחק מביתו (שקיבל מהוריו, כשהוריה לא תרמו לכך אפילו שקל!) ובייאושו הוא משתולל גם בלשכתו של עורך הדין, אשר נאלץ להבין כי התלונה של דליה מוצדקת.

 

לאחר הרבה שידולים והזהרות שהוא עלול לשבת בית הסוהר, שהתקשורת תחגוג עליו ועסקיו ירדו לטמיון, עודד מסכים לוותר כמעט על כל נכסיו לטובת אשתו, בתנאי שהיא תבטל את התלונה נגדו על אלימות. ההסכם נחתם, וליבם של הקוראים עם הידרדרותו הטראגית של עודד והם מלאי כעס על דליה התחמנית חסרת המצפון.

 

ואז מגיעה הפואנטה הבלתי צפויה לחלוטין: מסתבר שכל מסע הסבל הזה, כביכול, של עודד, תוכנן על ידי שני בני הזוג כדי שנושיו הרבים לא יוכלו לקבל את סכומי הכסף הגדולים שהוא חייב להם. הסיום המפתיע הזה מכריח את הקוראים לשוב ולקרוא את הסיפור כדי למצוא רמזים מקדימים ל"פתרון" המדהים שבסופו.

 

סופים מיוחדים מן המין הזה נמצא גם בששת הסיפורים האחרים: "סליחה, טעות" מסתיים בהארה שפסיכולוגית מצליחה לגרום לפציינט; "הצמיד של אימא" מסתיים בגילוי ההקרבה של אם לילדיה; "שלך באהבה" מסתיים בתחושה המשחררת שהגבר, שעל פניו הוא מתנשא, שחצן ובוגד, ניחן ברחשי לב כלפי זוגתו הנטושה; "יום נקם ושילם" מתאר את הריב הקלאסי בין שני הורים גרושים על משמורת בנם היחיד, ריב שממלא את שניהם בתשוקת נקמה, כשבסוף מי שמפתיע הוא דווקא הבן.

 

"בובת חייטים" מתאר יחס לא הוגן של הורים כלפי בתם, כשאת כל תשומת הלב הם מקדישים רק לבנם היפה והמוצלח, וגם את הירושה כולה הם מנתבים רק אליו.

חוסר הצדק הזה מרחיק את הבת מהמשפחה עד ללוס אנג'לס, והיא נמצאת בנתק גמור עד לימי גסיסתה האחרונים של האם, כשהבת מחליטה לטוס לארץ כדי לראות את האם לפני מותה, ואולי אף להתפייס עם האח.

כאן מתרחשת פגישה / לא פגישה פנטסטית שהקוראים לא היו יכולים להעלות על דעתם לאורך קריאת הסיפור. לאחר הקריאה גם הבנתי מדוע קרא הסופר לסיפור "בובת חייטים", ולא "אימום חייטים":
הבת, מירי, חשה שהיא מעין בובה שעליה מלבישים את הבגד הנכון, הוא אחיה האהוב על הוריה. היא מבינה שהיא מעין טיוטה לבן שנולד שש שנים אחריה.

 

הסיפור "יום אחד תצליחי" מתאר את תעלוליהם של שני תאומים זהים בגן הילדים, בבית הספר, בצבא, בעבודה, וכן – גם בנישואין, ובסוף" הגמול הצודק על מעלליהם.

 

כל סיפור פותח באמרת כנף של אישים, כמו פיטר קוק, אלברטו מורביה, מל ברוקס, דאגלס הורטון, גראוצ'ו מרקס, ריימונד צ'נדלר, אנטול פראנס – אמרות שאם חוזרים וקוראים אותן לאחר קריאת הסיפורים, נרמזים באשר לנתיב הנסתר של העלילה.

 

הסיפורים גדושים בהערות הומוריסטיות, המלוות במשחקי מילים, לשון נופל על לשון ואפילו חרוזים. הרי קצת דוגמאות:

 

"ליאת נפרדה בשמינית של גאווה מעריצותם של הערוצים (ערוצי הטלוויזיה) כדי לעצור, ולא להיסחף" (עמ' 94).

"היא מתהדקת בהתאדקותה" (עמ' 95).

"קרם עור וגידים, וקרם אור ליהודים, קרם לפנים וקרם לחוץ, קרם לאדם רגוע, וקרם לאדם לחוץ… קרם מאצות שהקונות אליו אצות בעצת הממליצות…" (עמ' 117).

"המבדיל בין קודש לחו"ל" (עמ' 120).

"ככל שהקורבן הולך ומסמיק, כן נהנה המציק מעוד רגע מצחיק" (עמ' 175).
"חושך על פני תאום" – הכוונה לתאום שנשאר בחושך בחדר המדרגות, עם רמז ברור לבריאה (עמ' 192).

משחקי הלשון האלה משרים אווירה קומית בעלילות שעל פניהן נועדו לתאר מצוקות אנושיות. וכן, המחבר חידש מילה בעברית: לסיפורי "פאנץ'-ליין" (הז'אנר של הסיפורים בקובץ זה) הוא העניק את השם "סיומחץ".

גם ספר זה, כמו קודמיו, משרים על הקוראים קורת רוח והנאה.