משמורת וזמני שהות

פרשנות, הסברים, פסיקה ומידע על המשמורת בילדים
חלוקת ימי השהות בין ההורים ועוד

 

10 דברים שכדאי לדעת על זמני השהות 
של הילדים לאחר הגירושין

עו"ד בני דון-יחייא

 

1

הסמכות לדון בשאלת המשמורת והסדרי הראייה נתונה לבית המשפט למשפחה.

לבית הדין הרבני תהיה סמכות אם אחד הצדדים יגיש תביעת גירושין ויכרוך לה את נושא
המשמורת והסדרי הראייה. כן תהיה לבית הדין סמכות אם שני ההורים יסכימו לסמכותו.

 

2

יש להגיש בקשה ליישוב סכסוך לפני שמגישים תביעת  משמורת, אבל בענינים דחופים,
לצורך שמירת קשר עם הילדים, ניתן לפנות מיד בבקשה לבית המשפט או לבית הדין.

 

3

המשמורת בילדים נקבעת לפי עיקרון העל של טובת הילד. כך גם הסדרי הראייה.
אלה נפסקים לרוב לפי המלצות תסקיר סעד, שבית המשפט (או בית הדין) מזמין
מהמחלקה לשירותים חברתיים.

 

4

במרבית המקרים המשמורת נמסרת לאם, ולאב נקבעים הסדרי ראייה, בדרך כלל
פעמיים בשבוע וכל סוף שבוע שני. עם זאת מתרבים פסקי דין הקובעים משמורת
משותפת או קרוב לכך, כשהילדים לנים אצל האב פעמיים גם באמצע השבוע.

 

5

משמורת משותפת מחייבת מגורי ההורים בסמוך זה לזה. גם איכות סבירה של
היחסים ביניהם תהווה שיקול משמעותי בהחלטה על משמורת משותפת.

 

6

במקרים של מחלוקת קשה בין ההורים בנושא המשמורת מפנה בית המשפט
לעיתים את ההורים לבדיקת מסוגלות הורית, שהיא בדיקה פסיכולוגית מעמקיה.

 

7

גם כשהמשמורת נמסרת להורה אחד בלבד נשארים שני ההורים האפוטרופסים
הטבעיים של ילדיהם. מעמד משפטי זה מטיל עליהם אחריות לקבל במשותף
החלטות הקשורות לגידולם, חינוכם ועתידם של הילדים, תוך שמירה ודאגה
לצרכיהם ולשלומם.

 

8

רצונו של הילד עם איזה הורה הוא רוצה לגדול יילקח בחשבון, בהתאם לגיל הילד.
בית המשפט ופקידת הסעד יבדוקו האם הילד מביע את רצונו האמיתי, או שהוא
מוסת על ידי אחד ההורים.

 

9

בית המשפט ובית הדין לא יאשרו הסכם בין הורים הקשור למשמורת ולהסדרי ראייה
אם יסברו שההסכמות עלולות לפגוע בילדים.

במקרים אלה השופט או הדיינים יציע לצדדים לשנות את ההסכם או שיזמינו תסקיר סעד
שיבדוק אם ההסכם עולה בקנה אחד עם טובת הילדים.

 

10

ניתן בכל עת להגיש תביעה לשינוי פסק דין למשמורת בשל שינויי נסיבות שחלו מאז ניתן
פסק הדין. על התובע שינוי להוכיח כי טובת הילדים מחייבת הרחבת או צמצום ההסדרים שנקבעו.

 

 

 

ילד קטין יכול להיות
משמורן לילדו

פסק דין מיום 11.5.19 של בית המשפט למשפחה בתל אביב, תלה"מ
12563-02-19, השופטת איריס אילוטוביץ' סגל

עו"ד בני דון-יחייא

 

האם ילד שלא הגיע לגיל  18 – "קטין" – שנולד לו ילד יכול להיות משמורן על ילדו? האם משום שהוא קטין תישלל ממנו הזכות להיות משמורן? בית המשפט פסק שבתנאים מסוימים,
ובהתאם  לגילו של האב, גם נער קטין יכול להיות משמורן ואפוטרופוס על בנו. זאת אם יקבל חיזוק וסיוע מהוריו.

 

את תביעת המשמורת בתיק זה הגישה האם, בת 20, ממשפחה חרדית המתגוררת בבית הוריה. האב בן 17.5, תלמיד כיתה י"ב. הוא גר עם הוריו שמקבלים באהבה
את לידת נכדם שאינו בן שנה עדיין וערוכים לשהייתו בביתם. האב מבקש משמורת משותפת ולחילופין אחריות הורית משותפת. תסקיר הסעד שהזמינה השופטת
המליץ כי התינוק ישהה עם אביו פעמיים באמצע השבוע כולל לינה ובכול סוף שבוע שני.

 

***

 

סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע כי ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים. לפיכך הפך האב הקטין בעצמו, מעת הולדת בנו,
לאפוטרופוס טבעי על הילד. על פי הפסיקה וחוק הכשרות, לאב אחריות הורית משותפת ביחד עם האם בכול הקשור לחינוכו, לימודיו ובריאותו של ילדם.

 

השופטת איריס אילוטוביץ' סגל כתבה כי בשורה של חוקים ניתנה גושפנקה לפעולות שמבוצעות או נדרשות על ידי קטינים. מכך הסיקה כי גם קטין יכול להיות משמורן
על בנו הקטין, כפוף למספר סייגים ומבחנים, כשכול מקרה ייבחן לגופו.

 

עמדת השופטת היא "שניתן 'לייבא' את העקרונות בדבר 'אמנציפציה של קטינים' הנוהגת במדינות רבות בעולם, לפיה ניתן להעניק בצו שיפוטי זכויות משפטיות חריגות
לקטינים לשם התקשרות בברית נישואין, מתן עצמאות כלכלית, התגייסות לשירות צבאי ועוד".

 

זאת ייעשה, לדעת השופטת, רק תוך יישום קפדני ומצומצם יותר של הדוקטרינה מזו הנוהגת בארה"ב, כך שהענקת האמנציפציה לא תהפוך את האב הקטין
ל״קטין עצמאי״ במובנו הרגיל של מונח זה כפי שהדבר בא לביטוי בארה"ב, אלא שבהתקיים תנאים מסוימים ובשים לב לגיל האב ולגיל הקטין ניתן יהיה להכיר
ולהחיל עליו אחריות כלפי בנו הקטין.

 

במקרה זה סברה השופטת שיש לאפשר לאב הקטין להפוך ל״הורה עצמאי״ היכול לקבל החלטות בנוגע לבריאותו ולחינוכו של בנו. השופטת הסתמכה גם על כך שהאב
כמעט בן 18 "בעל מעטפת משפחתית אשר מסייעת לו ותסייע לו בגידול בנו הקטין, ותסקיר התומך בהורותו ובמשמורת משותפת".

 

פסק הדין קבע כי כול עוד האב מתגורר עם הוריו אזי זמני השהות שלו עם בנו יהיו פעמיים באמצע שבוע כולל לינה וכול סוף שבוע שני, בסיועם של ההורים.
עוד נפסק כי כשהאב יגיע לגיל 18 המשמורת תהיה משותפת, בהתאם להמלצות התסקיר.

 

***

 

מתסקיר הסעד שהזמינה השופטת התברר כי לאם קשיים הקשורים ללידת הילד. היא בת למשפחה המונה 12 נפשות, מתקשה לגדל את הילד ומצויה בבדידות חברתית
מאז הלידה, עצובה וכואבת את המציאות שאיתה עליה להתמודד.

 

העו"ס (העובדת הסוציאלית) התרשמה שהאם אוהבת את בנה אך מתמודדת עם קשיים רגשיים בעקבות משבר הלידה וזקוקה לסיוע ולתמיכה רגשית ופיזית אינטנסיבית.
היא עובדת ועלה חשש שהתינוק מוזנח בביתה: ראשו היה מכוסה בקשקשים, כשהראש עצמו מאחורה היה פחוס, דבר המצביע על כך שייתכן והוא נמצא ימים שלמים בשכיבה.

 

האב הקטין נתמך על ידי אמו ומשפחתו שמקבלים באהבה את לידת בנו. בבית האם הוכן חדר לתינוק ובו כול הצרכים הדרושים לו.

 

השופטת כתבה כי האב, חרף היותו קטין בעצמו, מגלה אחריות הורית כלפי התינוק. בעת ההיריון הלך עם האם לבדיקות רפואיות, הוא מכיר באבהותו ורוצה
לגדל את הילד ולהיות נוכח בחייו:

"התרשמתי מכנות דבריו של האב הקטין, מבגרותו, מהתנהלותו במהלך ההיריון, מאחריותו ומרצונו הכן להיות שותף בגידול בנו. השתכנעתי בדבר אמיתות כוונותיו ומשפחתו
המורחבת בדבר הרצון לגדל את הקטין ולהעניק לו חום ואהבה".

 

עוד כתבה השופטת: "סבורני כי הזכות לגדל את הקטין היא זכות טבעית הקנויה לשני ההורים. אל לו לבית המשפט לבטלה לנוכח מעמדו המשפטי של האב כ'קטין'.
שלילת זכותו של האב הקטין לקבלת משמורת על בנו בשלב זה או להיות שותף לגידולו או לקבל אחריות הורית משותפת תהא כרוכה בניתוק ובהיעדרו של רצף תקשורת
משפחתי בריא וטבעי. כל עוד האב הקטין מתגורר עם הוריו, אזי זמני השהות עם הבן הקטין יתקיימו בביתם ובסיועם".

 

***

 

השופטת ציטטה את דברי השופט מישאל חשין בפסק דין של בית המשפט העליון (ע"א 6106/92 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח 4  עמ' 235):

 

"משפט הטבע הוא שילד יגדל בבית אביו ואמו: הם שיאהבו אותו, הם שיאכילו וישקו אותו, הם שיחנכו אותו, והם שיעמידו אותו על רגליו עד אם היה לאיש.
זו זכותם של אב ואם וזו זכותו של הקטן. ואולם הורים יוכלו שיקפחו זכותם זו שנתן להם האלוהים.
כך יהיה אם יקפחו את זכותו של הקטן. קטן אינו חפץ הניתן להיטלטל מיד אל יד ולא ככלי יש חפץ בו.
קטן הוא אדם, הוא בן אדם, הוא איש – גם אם איש קטן בממדיו. ואיש, גם איש קטן, זכאי בכל זכויותיו של איש גדול".

 

פסק הדין מורה לשני ההורים לשתף פעולה בכול נושא עקרוני הקשור לקטין ובמיוחד באשר למסגרות הרפואיות והטיפוליות. חלה עליהם אחריות הורית משותפת
לפעול בצוותא לטובת הילד ולהתייעץ זו עם זה בכול ענין הנוגע לטובתו  ורווחתו.

 

כן נקבע כי על שני ההורים לעדכן האחד את השני בכול טיפול רפואי שמי מהם נותן או מעוניין לתת לו, בכוונה לשנות את מסגרת לימודיו או את מקום מגוריו, בכול אירוע
חברתי, חינוכי ולימודי משמעותי בחייו. העדכון ייעשה מראש כדי לאפשר להורה האחר להביע את דעתו ולאפשר לו להשתתף באירועים אלה.

 

 

אם שניכרה את הילד מאביו חוייבה 
בפיצויים בסך 250 אלף ש"ח

פסק דין של בית המשפט למשפחה בתל אביב מיום 29.1.19,
תמ"ש 58854-07-14, השופטת איריס ארבל-אסל


עו"ד בני דון-יחייא

 

האם יהודייה, האב מוסלמי. הילד המשותף בן 14. בשל הבדלי הדתות  ורצונה של האם להסתיר את עברה מעיני הקהילה הדתית שאליה השתייכה לאחר גירושיה,
כמי שנישאה וילדה ילד למוסלמי, היא גרמה לנתק בין הילד לאביו. האב הגיש תביעת פיצויים וזכה בסך 250,000 ש"ח.

 

לאחר לידת הילד, האם והילד התאסלמו. כשנה לאחר מכן ההורים נפרדו, האם שבה לדת היהודית והחלה לקיים אורח חיים חרדי, נישאה בשנית ומאז היא מגדלת את הילד כיהודי חרדי.

 

לטענת האם, התובע הסתיר ממנה בתחילת הקשר שהוא מוסלמי וכי אין מדובר בהפרה בזדון מצידה של הסדרי השהות אלא הנסיבות הקשות ביותר מבחינה אובייקטיבית,
של ילד דתי הגדל בישוב דתי ומקבל חינוך דתי, גרמו לנתק. טענותיה נידחו.

 

***

 

השופטת איריס ארבל-אסל כתבה כי לפי החוק, לכול אחד מההורים מעמד שווה ביחס לילדים הקטינים, וזכותו של כול הורה לקיים קשר עם הילדים – זהה.
זו זכות טבעית בעלת מימד חוקתי. "מניעת קשר בין הורה לילדו, כשאין לכך צידוק ממשי, באמצעות הפעלת אמצעים פסיכולוגיים שונים על הילד, אשר גורמים לניתוקו
ולהתנכרות מצידו להורה האחר, היא תופעה פסולה".

 

הפסיקה הכירה מכבר בתופעת הניכור ההורי כמבססת עילת תביעה נזיקית, החוסה תחת העוולה של הפרת חובה חקוקה על פי סעיף 287 לחוק העונשין או תחת
עוולת הרשלנות המעוגנת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין.
במקרה זה נקבע כי התנהלות האם הקימה את שתי העוולות.

 

לשם ייחוס אחריות בעוולת הרשלנות על בית המשפט לבחון התקיימותם של 4 יסודות: קיומה של חובת זהירות של המעוול כלפי הניזוק, הפרת חובה זו,
קיומו של נזק וקשר סיבתי בין ההפרה ובין הנזק.

 

הפסיקה קבעה כי זיקה של הורות לילד משותף, בין אם ההורים מתגוררים יחדיו ובין אם לאו, טומנת בחובה באופן מובנה חובת זהירות של כול הורה כלפי משנהו
בכול הקשור לעניינים העולים מתוך הקשר האישי והקירבה המיוחדת הנוגעים לילד המשותף.

 

המשמעות של חובת הזהירות היא שכול הורה חייב לנהוג באופן שיאפשר לילד  לקיים קשר עם ההורה האחר. כפועל יוצא, אדם סביר יכול לצפות כי הסתה של
הילד המשותף על ידי הורה אחד כנגד ההורה האחר, שתוצאתה האפשרית היא פגיעה בקשר בין הילד המשותף להורה השני, תגרום נזק לאותו הורה.

 

בשל נתוני מקרה זה, הכוללים רגישות מיוחדת הנובעות מהשתייכות ההורים לדתות שונות, סברה השופטת כי חלה על הצדדים חובת זהירות מוגברת.

 

השופטת ציינה כי בשנים הראשונות הילד הביע רצון ושמחה לפגוש את אביו אך בשל הסתת אמו התחלפו תחושותיו לחרדות, פחדים ורתיעה מוחלטת מכול מפגש עם האב.
עוד נקבע כי האם פעלה בזדון למחוק את האב מחייה ומחיי הילד.

 

השופטת דחתה את טענות האם על אלימות מצד האב. "ככול הנראה, האם התחרטה בדיעבד על בחירתה להינשא לאב ולהביא עמו ילד לעולם, ולכן בחרה לאמץ
לעצמה נרטיב לפיו היא היתה קורבן לאלימות ושטיפת מוח על מנת להרחיק את עצמה ככול הניתן מהאחריות למעשיה".

 

האם החליפה את שמו של הילד על דעת עצמה, העתיקה את מקום מגוריה פעם אחר פעם וסירבה לשתף פעולה עם גורמי הרווחה. "אין ולא יכול להיות ספק כי המצב הקיים,
בו הקטין מבוצר בעמדתו ומביע סרבנות קשה לכול קשר עם האב, הוא תוצאה של התנהלות האם, אשר גרמה במו ידיה ומתוך רצון וכוונה מלאים לנתק בין האב לבין הקטין",
נאמר בפסק הדין. "אין ספק כי במעשיה ובמחדליה הפרה האם את חובת הזהירות כלפי האב.
כן אין ספק כי במעשיה הסבה האם נזק לאב, שנמנעה ממנו הזכות הבסיסית להיות בקשר עם בנו בכורו, אשר נמחה לחלוטין מחייו על ידי מעשיה ומחדליה של האם".

 

***

 

בנוסף, במעשיה ובמחדליה הפרה האם החלטות של בית המשפט והוראות של גורמי הרווחה והגורמים המטפלים, שבית המשפט הסמיך אותם לתת הוראות להסדרי שהות.
בכך הפרה עוולה חקוקה הקבועה בסעיף 287 לחוק העונשין:
"המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו עניין דינו מאסר שנתיים".

 

את העוולה של הפרת חובה חקוקה מרכיבים 5 יסודות:
1. חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק.
2. החיקוק נועד לטובתו או להגנתו של הניזוק.
3. המזיק הפר את החובה המוטלת עליו.
4. ההפרה גרמה לניזוק נזק.
5. הנזק שנגרם הוא מסוג הנזק אליו התכוון החיקוק.

 

עובדות המקרה תואמות את יסודות העוולה: בית המשפט והגורמים הטיפוליים חייבו את האם לפעול כדי לאפשר לאב לקיים קשר עם בנו. החלטות אלה נועדו לטובת האב (ולטובת הילד עצמו).
האם הפרה את ההחלטות וההוראות ומנעה כול אפשרות לקשר בין האב לבין הילד.
כתוצאה ממעשיה ומחדליה של האם נותק הקשר בין האב לבין ילדו, דבר שגרם לנזק אשר היתה כוונה למנוע.

 

השופטת קבעה כי הנזק שנגרם לאב כתוצאה מאובדן הקשר עם בנו גדול ביותר, אך קשה לכימות כספי מדויק.
בהתחשב בפרק הזמן הארוך שבו מנעה האם את הקשר, בריבוי ההפרות החוזרות ונשנות של החלטות שיפוטיות ובריבוי המעשים והמחדלים שביצעה האם תוך שידעה,
או שהיה עליה לדעת, כי הם עלולים להביא לניתוק הקשר בין האב לבין בנו, חייבה השופטת את האם בסכום גבוה מהמקובל במקרים כאלה – 250,000 ש"ח.

 

 

נדחתה תביעה להשארת ילדים בישראל
והוחלט כי יחזרו לארה"ב

החלטה מיום 8.8.19 של בית המשפט העליון
בע"מ 5041/19, השופט ניל הנדל

 

עו"ד בני דון-יחייא

 

הצדדים הן בנות זוג אזרחיות ישראל המצויות בהליכי גירושין. בשנת 2012 עברו לקליפורניה לצורך לימודי המשיבה, שם נישאו ושם נולדו שלושת ילדיהן ולשתיהן משמורת עליהם.
בשנת 2018 עברה המשפחה לישראל.

 

סמוך למעבר חתמו בנות הזוג על הסכם שבו נקבע כי מקום מושבם הקבוע ומרכז חייהם של הילדים הוא בארה"ב. כן נקבע בהסכם כי הנסיעה לישראל היא לתקופת ניסיון
וכי בסיומה תהיה המשיבה רשאית לחזור לארה"ב עם הילדים גם ללא הסכמת המבקשת.

 

לפני חודשים אחדים ביקשה המשיבה לבקר עם הילדים בארה"ב בהתאם להסכם, והמבקשת סירבה. בשל כך הגישה המשיבה תביעה לביהמ"ש למשפחה לפי
חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) וטענה כי מקום המגורים הרגיל של הילדים הוא קליפורניה וכי שם המקום לנהל את הליכי הגירושין והמשמורת.

 

התביעה התקבלה וערעור המבקשת לביהמ"ש המחוזי נדחה. לפיכך הגישה את הבקשה נשוא רשימה זו.

 

***

 

ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה וקבע כי אמנת האג נועדה להתמודד עם התופעה של הבאת ילדים בידי אחד מהוריהם למדינה אחרת תוך פגיעה בזכויות המשמורת של ההורה השני.
הכלל המרכזי באמנה הוא החזרת הקטין מיידית למדינה ממנה הוצא – או שאליה לא הוחזר – שלא כדין.

 

האמנה אינה כלי להסדרת סכסוכי משמורת או רכוש בין ההורים. מטרתה לספק כלי מהיר ויעיל, בבחינת מענה ראשוני ומיידי, למקרה של הוצאת ילד ממקום מגוריו הרגיל שלא כדין.
ההכרעה בהליך לפי האמנה אינה סותמת את הגולל על טענות הצדדים השונות בדבר טובת הילדים אלא רק קובעת מהו המקום המתאים להכריע בהן.

 

המחלוקת המשפטית העיקרית במקרה זה היתה: מהו מקום המגורים הרגיל של הילדים. קליפורניה היתה מקום המגורים הקבוע שלהם לפני המעבר לישראל.
האם מחצית השנה שבה חיו בישראל עד להגשת התביעה הפכה את מקום המגורים הרגיל שלהם מקליפורניה לישראל? בית המשפט קבע כי ההסכם בין הצדדים מעיד
כי ישראל לא הפכה למקום המגורים הרגיל של הילדים בתקופה הנ"ל.

 

6 חודשים לאחר מעבר הקטינים לישראל הוגשה תביעת המשיבה, תוך הבהרה שמבחינתה הניסיון לחזור לגור בישראל נכשל.
זה היה המצב העובדתי שעמד ברקע חיי הילדים בישראל, "ולא ניתן להתעלם ממנו ולבחון את חייהם בישראל בתקופה זו ללא נתון זה", כתב השופט ניל הנדל.
"דווקא הסכסוך שהתפתח הוא המחדד את חוסר הוודאות בו נמצאים הקטינים, ואת הקושי לקבוע כי נעקרו שורשים ישנים ותחתם צמחו שורשים חדשים ואיתנים יותר".

 

הקביעה הנ"ל תואמת את פסיקת בית המשפט העליון בעבר. לא נקבע אומנם כלל גורף השולל אפשרות לשינוי מקום המגורים בתקופת הניסיון, אך כדי לגבור עליו
"נדרשים נתונים בעלי משקל, המלמדים כי מנקודת מבטו של הקטין הניסיון הפך להצלחה ולהשתקעות של קבע, הגם שמלכתחילה הוגדרה התקופה כניסיון".

 

***

 

המשיבה בערעור טענה כי המעבר לקליפורניה לא נתחם לתקופה ברורה ולא היה "דד ליין" למשך תקופת החיים בארה"ב.
עוד טענה כי בשלב מסוים החליטו בנות הזוג לנתק את תושבותן בישראל ולקבוע את מושבן בארה"ב. רק לאחר קשיים בזוגיות החליטה המבקשת לחזור לישראל,
אפשרות שהמשיבה הסכימה לה לתקופת ניסיון בלבד והיתנתה אותה בחתימה על ההסכם הנ"ל משום שחששה כי המבקשת תסרב לחזור לארה"ב עם הילדים בתום התקופה.

 

מנגד טענה המבקשת כי בנות הזוג עברו לקליפורניה לתקופה קצובה של כשנתיים, שהתארכה כיוון שהמשיבה טרם סיימה את לימודיה, ושהותם בקליפורניה נתפסה כזמנית כול העת.
כן טענה שהמשיבה התחייבה לחזור לארץ לאחר תום לימודיה אך שינתה פתאום את דעתה.

 

עוד טענה המבקשת שחתמה על ההסכם הנ"ל כיוון שהמשיבה איימה כי אם לא תחתום – לא תסכים לנסוע לישראל עם הילדים.
היא חתמה על ההסכם כשהיתה המומה וסחוטה נפשית בחששה כי תהיה כלואה בארה"ב עם הילדים ללא יכולת כלכלית ובמצב נפשי קשה. מטעם זה היא סבורה כי ההסכם משולל תוקף.

 

הטענות נדחו. בית המשפט המחוזי קבע כי גם אם אין תוקף להסכם, יש לקבוע כי קליפורניה היא מקום מגוריהם הרגיל של הילדים.

 

השופט הנדל סמך את החלטתו על סעיף 3 לאמנת האג: "הרחקתו או אי החזרתו של ילד תיחשב לא כדין כאשר יש בהן הפרת זכויות המשמורת המוענקות לאדם…
על פי דין המדינה שבה היה מקום מגוריו הרגיל של הקטין סמוך לפני הרחקתו או אי החזרתו".

 

הקטינים נולדו וגדלו בקליפורניה שהיתה מקום מגוריהם היחיד כל חייהם. שם אזרחותם. הצדדים חיו בקליפורניה למעלה משש שנים ונישאו שם.
לפיכך דחה בית המשפט את הבקשה למתן רשות ערעור.

 

 

נדחה ערעורה של אם שביקשה
לכפות על האב להיפגש עם בתם

פסק דין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 16.4.19
עמ"ש 10015-06-18, השופטים מיכל נד"ב, ורדה פלאוט וצבי ויצמן

עו"ד בני דון-יחייא

 

האם יש מקום לכפות אב לקיים קשר עם בתו שאיתה הוא מסרב להיפגש מאז נולדה לפני 5.5 שנים?

 

פסק הדין עונה בשלילה. מדובר בערעור שהגישה אם על פסק דין של בית המשפט למשפחה, שדחה את תביעתה לאכוף על האב מפגשים עם הילדה.

 

"העניין לו אנו נדרשים נוגע בנימיו העדינים והרגישים ביותר של המרחב המשפחתי", נכתב בפסק הדין. "אנו נדרשים לבחון עד כמה יכניס
עצמו בית המשפט לד' אמותיו של התא המשפחתי ויקבע את התנהלותו ואורחותיו תוך כפיית עמדתו וערכיו שלו על הצדדים העומדים לפניו".

 

השופטים הוסיפו כי לא פעם נאלץ בית המשפט ליטול על עצמו את תפקיד ההורים במקרים של מחלוקות ביניהם, אבל עליו
"לנהוג זהירות ולרסן עצמו קודם שהוא מבקש לכפות דרך התנהגות כזו או אחרת על הורים ביחס לילדיהם. שכן ניסיון החיים מלמד אותנו כי לא
פעם יכול הדבר להפר את האיזון העדין של התא המשפחתי ולפגוע בו".

 

***

 

האב היה נשוי בעת שניהל במשך כשנתיים קשר אינטימי עם המערערת. הקשר הופסק כשהיא נכנסה להיריון. האב הודיע לה שלא ירצה
כול קשר עם הילדה שכן ברצונו להישאר נשוי ולשקם את נישואיו.
עוד טען כי הסכם המזונות בינו לבין המערערת כולל רכיב מזונות גבוה יחסית בשל היעדרותו מחיי הילדה.

 

האב ראה את הילדה פעם כשאמה הביאה אותה למקום עבודתו בלי להודיע לו על כך מראש ואמרה לילדה: "זה אבא שלך". הילדה יודעת
כי יש לה אב אך אינה יודעת את הסיבה להיעדרותו מחייה.

 

פסק הדין מסתמך על תסקיר רשויות הרווחה שהמליץ לא לנסות לכפות על האב מפגשים עם הילדה. העובדת הסוציאלית נפגשה עם ההורים ועם הילדה
וניסתה לשכנע את האב לשנות את דעתו.

 

כתבו השופטים: "טוב היה לו המשיב היה משנה דעתו ונעתר ליצירת קשר מודרכת עם הקטינה, אך מכאן ועד כפייתו לעשות כן, עניין שיכול להביא
לזעזוע הן בקרב משפחתו שלו, הן אצלו עצמו הן אצל הקטינה אשר תחוש כי אביה נפגש עמה בחוסר רצון – ארוכה הדרך. אכן עיתים צריך
להכיר בכך שאין בית המשפט יכול לשמש כרופא לכלל התחלואים".

 

***

 

בפסק הדין צוטט דברים שנאמרו בבית המשפט העליון (ע“א 2034/98 אמין נ' אמין):

"קיימים גבולות ברורים לפלישת המשפט לתוך מרקם המשפחה. אין ספק כי כל ילד זקוק לאהבת הורים והיא בגדר צורך חיוני עבורו. כידוע,
חסך אהבה עשוי להשפיע לרעה על אישיותו של אדם. אך הענקת אהבה היא מעבר ליכולת ההשגה של החוק, שידו גם כבדה וגם קצרה בתחום הנפש.
לכן, בדברו על חובת ההורה לדאוג לצורכי הקטין, הכוללים חינוך, המחוקק לא התכוון להטיל חובה משפטית לאהוב, כעין דרישה לקיומו של רגש
פנימי באדם".

 

המחוקק קבע את גדרי החובה ההורית בסעיפים 15 ו-17 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, חובה הכוללת בין השאר "לדאוג לצורכי הקטין".
למילים "צורכי הקטין" שבחוק, המוזכרות לעיל, ניתנה משמעות רחבה ביותר בפסק דין אמין:

 

"אין ספק כי אדם רשאי לוותר על זכויותיו, אך אין הוא יכול להיפטר מחובותיו. לכן, כל עוד הורה הוא האפוטרופוס הטבעי של ילדו, הוא נושא
בחובה הקבועה בחוק לדאוג לצורכי הילד, צרכים שיש לתת להם מובן רחב, החורג מצרכים חומריים גרידא.
העובדה כי אין הילדים נמצאים ברשותו ובחזקתו משפיעה על זכויותיו של ההורה, אך לא על חובותיו. אלה ממשיכות להיות מוטלות על כתפיו".

 

ואולם בצד זה הובהר בעניין אמין כי תוכנה של החובה והיקפה משתנים בכול מקרה לפי נסיבותיו:
"לפנינו חדירה לתוך יחסי משפחה,
שבהם עשויות להתנגש הזכויות של קטינים, המצויים תחת האפוטרופסות הטבעית של הוריהם, בזכויותיהם של ההורים לעצב את חייהם באופן אוטונומי.

 

מערכת המשפט המודרנית נותנת עדיפות לאינטרסים של הקטינים, אך אין היא שוללת לחלוטין את חירותם של ההורים".

 

עוד צוטט קטע נוסף מפסק דין אמין:

"עם כל ההדגשה על זכויות הילדים כלפי הוריהם, הדגשה המבטאת מגמה אופיינית לתקופתנו, יש חשיבות גם לאוטונומיה האישית
של כל הורה לעיצוב חייו הפרטיים.
על ההורה לדאוג לצורכיהם של ילדיו, אך אין דורשים ממנו להקריב לשם כך את כל חייו הפרטיים והמקצועיים. הוא נדרש לנהוג כהורה מסור, אך לא כהורה מיוסר".

***