חידושי פסיקה

חיוב אב במימון טיפולים בבתו
בשל נזקים שנגרמו לה מהתנהגותו כלפיה

פסק דין מיום 22.8.19 של בית המשפט למשפחה בקריות
תמ"ש 3649-12-15, השופטת שירי היימן

מאת עו"ד בני דון-יחייא

תביעה נזיקית שהגישה התובעת נגד אביה בשל נזקים נפשיים שגרם לה בהתנהגותו האלימה כלפיה, פיזית ומילולית, בילדותה. התובעת עתרה לחיוב הנתבע בסך 200,000 ש"ח בגין האלימות שחוותה, סך 200,000 ש"ח עבור טיפולים שיקומיים עתידיים וסך 160,000 ש"ח בשל עוגמת נפש, כאב וסבל. הנתבע חוייב לשלם לתובעת 9,000 ש"ח בלבד.

 

השופטת כתבה כי שוכנעה שהן האם והן האב לא חשבו שהאווירה האלימה ששררה בבית, והיתה תולדה של המבנה הזוגי והמשפחתי של שניהם, פוגעת בתובעת ובאחיותיה. האב, שהיה אב מעורב ודואג, סבר כי הנוקשות והדרישות שהוא מעמיד בפני בנותיו יתרמו לחינוכן וגידולן.

 

לאור האמור נקבע כי הסעד הנזיקי אינו הנכון. האחריות של הנתבע כלפי התובעת נובעת מכוח סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ולא מכוח עוולה נזיקית.

 

***

 

התובעת טענה שהנתבע התנהג אליה בילדותה באלימות פיזית ומילולית, ולאחר כול מעשה אלימות הרעיף עליה מתנות כדי שהאמת לא תיחשף, דבר שגרם לה לנכות נפשית קשה. היא היפנתה לעדותה ולעדויות של אמה ואחיותיה, שכולן העידו באופן עקבי על אלימות מילולית ופיזית מצד הנתבע. עוד טענה התובעת כי חיה תחת פחד ואיומים. היא זוכרת שכשאימה ניסתה להגן עליה, התנהג הנתבע באלימות גם כלפי האם.

 

עוד טענה התובעת שעד הגיעה לגיל 17 נהג הנתבע להעמיס אוכל בצלחתה, לשבת לידה עם סטופר והכריח אותה לסיים את הצלחת בשתי דקות. אם לא היתה עושה כן, היה הנתבע מכה אותה. כשהיתה מצליחה, סבלה מכאבי בטן והקאות.

 

התובעת תיארה אירוע אלימות נוסף שבמהלכו סטר לה הנתבע, היא נפלה על הרצפה והנתבע בעט ברגליה. כול זה משום שביקשה לרכוש כרטיסים להופעה בתל אביב.

 

טענה נוספת של התובעת: פעם אחת, לאחר שהתקלחה, סגרה את דלת חדרה, דבר שלא מצא חן בעיני הנתבע ועל כן עקר את הדלת והכריח אותה להתלבש ללא דלת כד להשפילה.

 

בגיל מבוגר יותר הבינה התובעת שהתנהלות אביה אינה תקינה אך לא דיווחה על כך מחשש שהדבר יתגלה. בשלב זה התבודדה, איבדה תיאבון וירדה במשקל והרגישה שהיא עומדת להתמוטט נפשית ולכן פנתה לטיפול פסיכולוגי.

 

לאחר גירושי הוריה, מצבה הנפשי של התובעת התדרדר וכשעיכלה את שעבר עליה במשך השנים נכנסה למשבר נפשי עמוק. מלבד עבודתה, שבה תיפקדה, לא יצאה מהבית ובקושי דיברה. לדבריה, עד היום היא סובלת מהתפרצויות בכי, חרדה ורעידות בכול הגוף.

 

***

 

הנתבע טען כי התביעה חסרת בסיס ומבוססת על שקרים. לגירסתו, בנותיו וגרושתו עשו כנגדו יד אחת מתוך נקמנות ובצע כסף, כי הנתק בינו לבין בנותיו היה בעטיין, שכן לא חפצו להיות איתו בקשר ולא לבקרו בביתו כשאשתו השנייה נמצאת בבית. התובעת ואחיותיה מנסות לנקום בשם אימן, והאם ומשפחתה ממנים את ההליכים המשפטיים, כפי שהבנות אישרו בעדותן.

 

הנתבע הוסיף וטען כי מדוחות על הטיפול שעברה התובעת עולה שהיא הצטיינה בלימודיה, סיימה שירות צבאי מלא ובהצטיינות וסיימה בהצלחה תואר ראשון.

 

"לא שוכנעתי כי התנהגותו של הנתבע חרגה מהתנהגות הורה מודאג שמנסה לעשות כל שביכולתו להבטיח כי בתו תאכל", כתבה השופטת היימן. "לא שוכנעתי כי נהג באמצעים אלימים וחריגים מלבד הנוהג לשבת ליד בתו, לספר לה סיפורים ולקוות להשיג בדרך זו את המטרה. מדיווחי הטיפולים הנפשיים שצירפה התובעת עולה כי התובעת בעצמה לא ייחסה לעניין זה חשיבות מיוחדת ולא התייחסה לעניין במהלך הטיפולים".

 

השופטת דחתה את טענת התובעת להתעללות מצידו של אביה בכול הנוגע לסוגיית האוכל. האכלת ילדים ודאגה שהם יאכלו הינה עניין מובן, ולעיתים הורים "מכריחים" את ילדיהם לאכול מתוך דאגה להם ולא כעונש או מתוך התעללות.

 

השופטת ציינה שלאב עומדת ההגנה שבסעיף 22 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות: "ההורים לא ישאו באחריות לנזק שגרמו לקטין תוך מילוי תפקידי אפוטרופסותם, אלא אם פעלו שלא בתום לב או לא נתכוונו לטובת הקטין".

 

השופטת קבעה כי האווירה בה גדלה התובעת היתה אווירה אלימה לפרקים. בצד המעורבות הרבה של ההורים והדאגה לצורכיהן הפיזיים והנפשיים של הבנות, היו מקרים של אלימות מילולית, שבירת חפצים, צעקות. "התובעת לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה אירועים ספציפיים בהם הותקפה על ידי אביה, אבל בהתלהטות הרוחות לא ניתן לשלול כי באירועים אלו היתה מעורבת גם אלימות פיזית".
השופטת כתבה כי הגיעה למסקנה שכול בנותיו יקרות לליבו של הנתבע והוא עשה מאמצים רבים כדי העניק להם כול שיכול היה מבחינת חומרית ונפשית, התעניין בחייהן של בנותיו והיה אב מעורב ודואג.

 

חובתו של הנתבע לסייע לתובעת להתגבר על הפרעות שונות נובעת מסעיף 15 חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.

 

לצורך זה סברה השופטת כי בהתחשב בכך שהתובעת יכולה להשתמש בשירותי הרפואה הציבוריים, ובהתחשב בכך שגם אמה נושאת באחריות דומה כלפיה, סכום של 9,000 ש"ח שישלם לה הנתבע יהווה השלמה הולמת לטיפול נפשי נוסף שהיא עשויה להזדקק לו לאחר שזכאותה לטיפול נפשי ציבורי תפקע. סכום זה מתאים למימון של למעלה מ-20 מפגשים טיפוליים.

 

מטפלת זוגית חוייבה לפצות לקוח ב-50 אלף
ש"ח בשל פגיעה בפרטיותו

פסק דין מיום 12.4.20 של בית משפט השלום בתל אביב
ת"א 15021-03-17, השופט אביים ברקאי

מאת עו"ד בני דון-יחייא

בית המשפט חייב את הנתבעת בתשלום פיצויים בסך 50,000 ש"ח בשל פגיעה בפרטיות התובע,
שפנה יחד עם אשתו אל הנתבעת לטיפול זוגי. כשנה לאחר סיום הטיפול מסרה הנתבעת לעורך הדין של האישה מכתב שבו התייחסות אל התובע, התנהלותו ואמירות שלו בטיפול. המכתב נמסר כדי שהגרושה תעשה בו שימוש במאבקה המשפטי בתובע. התובע דרש פיצוי בסך 400,000 ש"ח והשופט פסק 50,000 ש"ח.

 

זכותו של התובע, כתב השופט ברקאי, היא לצפות לכך שפרטים שמסר לנתבעת, התנהגותו והתנהלותו בזוגיות, לא יופצו על ידה ולא יימסרו לאחרים. ומול זכות זו של התובע עומדת חובתה של הנתבעת לשמור על פרטיות וסודיות המידע שהגיע אליה.

 

השופט כתב כי העלאת "סיכום הפגישות" על הכתב והעברתו מהווה פגיעה בפרטיות התובע, תוך הפרת הסכם בינו לבין המטפלת. הסכם זה קיים מעצם יחסי הטיפול, במפורש ולכל הפחות במשתמע. הטיפול האישי, דיסקרטיות המידע המועבר, פתיחת הצוהר לחייו האישיים של התובע המטופל והנושאים הרגישים שבהם עסק הטיפול – יצרו הסכם משתמע, לכל הפחות, שבו מתחייבת הנתבעת כמטפלת לשמור על סודיות המידע.

 

***

הטיפול הזוגי שארך 4 חודשים לא עלה יפה והצדדים התגרשו. כשנה לאחר סיום הטיפול החליטה הנתבעת, ולכל הפחות הסכימה, לסייע לגרושתו של התובע: היא מסרה לעורך הדין של הגרושה מכתב ובו התייחסות אל התובע, התנהלותו וכן אמירות שונות המתייחסות לתובע כדי שהגרושה תעשה שימוש במכתב.

 

סכום הפיצוי שתבע התובע – 400,000 ש"ח – הורכב מהנזקים הבאים: החזר עלות הטיפולים – 3,000 ש"ח, עגמת נפש – 50,000 ש"ח, פגיעה באוטונומיה, משום שסבר שהטיפול מוענק על ידי פסיכולוגית, פגיעה שגרמה לו לאובדן אמון בבעלי מקצוע טיפוליים – 50,000 ש"ח, הפרת חובה חקוקה –50,000 ש"ח, פגיעה בשם הטוב בשל הפגיעה הזדונית בשמו הטוב – 150,000 ש"ח, פגיעה בפרטיות – 129,688 ש"ח.

 

לטענת התובע, מסמך "סיכום הטיפול" שפורסם לצדדים שלישיים ללא אישורו מציג אותו באופן חד-צדדי, לא מאוזן ופוגעני, ותוכנו נועד להשפילו ולבזותו. המכתב מפר הפרה בוטה את כללי החיסיון, הסודיות והנאמנות בין מטפל למטופל מהווה פגיעה בפרטיותו ובשמו הטוב.

 

התובע הוסיף שהתנהלות הנתבעת עולה כדי הפרת חובה חקוקה: חוק הפסיכולוגים, חוק הגנת הפרטיות' חוק איסור לשון הרע וחוק העונשין. בנוסף טוען התובע שמעשי הנתבעת עולים כדי מעשים פליליים. עוד ייחס התובע לנתבעת עבירה מסוג קבלת דבר במרמה ובתחבולה בנסיבות מחמירות.

 

***

 

הנתבעת טענה שמדובר בתביעה קנטרנית ומופרכת. לדבריה, התובע הסתיר בתביעתו עובדות מהותיות והוציא דברים מהקשרם כדי להתעשר שלא כדין על חשבונה.

 

לגירסת הנתבעת יש לדחות את התביעה משום שהמכתב הופנה לאשתו של התובע לבקשתה. לא נגרמה לתובע כול פגיעה בפרטיות ולא הוצא לשון הרע כלפיו משום שנמסר לה כי מכתבה יוצג רק במסגרת הליך משפטי בדלתיים סגורות.

 

עוד טענה הנתבעת כי גם התובע יכול היה לפנות אליה ולקבל מכתב סיכום טיפול שמשקף את מהלך הטיפול הזוגי ואת התרשמותה המקצועית.

 

הנתבעת הכחישה את ראשי הנזק וסכומי הנזק המופרכים והכחישה את הקשר הסיבתי העובדתי בין התנהלותה לבין הנזקים הנטענים.

 

***

 

במכתב "סיכום הטיפול" נכתב בין היתר: "מדובר בזוג עייף ושחוק נפשית ופיזית. במהלך השיחות המשותפות הצלחנו להתמקד בבעיות המרכזיות, היבט האלימות הכלכלית, התפרצויות אלימות, איומים ודפוסי התנהגות מענישה… האישה חוותה תחושת טרור כלכלי, אלימות מילולית, חוסר הערכה וחוסר אהבה".

 

כתב השופט: "השמירה על סודיות המידע שמוסר מטופל למטפל אינה רק אינטרס של המטופל. היא גם אינטרס של המטפל המעודד את המטופל בחשיפת צפונות ליבו וחייו תוך הידיעה שחשיפה זו תישאר בדל"ת אמות הטיפול ולא תיחשף".

 

העלאת "סיכום הפגישות" על הכתב והעברתו מהווה פגיעה בפרטיות התובע, תוך הפרת הסכם בינו לבין המטפלת, נאמר בפסק הדין. "הסכם זה קיים מעצם יחסי הטיפול, במפורש ולכל הפחות במשתמע. הטיפול האישי, דיסקרטיות המידע המועבר, פתיחת הצוהר לחייו האישיים של התובע המטופל והנושאים הרגישים בהם עסק הטיפול יצרו הסכם משתמע, לכל הפחות, בו מתחייבת הנתבעת כמטפלת לשמור על סודיות המידע. בעצם העברת המידע התקיימו הוראות סעיף 2(8) לחוק הגנת הפרטיות המתייחס ל'הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע' ".

 

עוד נאמר בפסק הדין כי הפרסום מהווה גם הפרה של סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות המתייחס ל"שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה". בנוסף מהווה הפרסום הפרה של סעיף 2(11) לחוק המתייחס אל "פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד".

 

השופט דחה את טענות ההגנה של הנתבעת המופיעות בחוק הגנת הפרטיות. סעיף 18(2)(א) לחוק הגנת הפרטיות מקנה הגנה למעוול אם "הוא לא ידע ולא היה עליו לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות". בענייננו, כתב השופט, הנתבעת ידעה היטב על אפשרות הפגיעה בפרטיות ולראיה העידה ש"מהניסיון של החברות שלי אסור לעשות דברים כאלה". וגם לא הבינה וידעה על אפשרות הפגיעה בתובע, הרי היה עליה לדעת על כך.

סעיף 18(2)(ב) לחוק הגנת הפרטיות מקנה הגנה למעוול כש"הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה". בענייננו, נאמר בפסק הדין, לא היתה כול חובה מוסרית או חברתית ובוודאי לא מקצועית לפגוע בפרטיות התובע.

 

בנוסף לפיצוי בסך 50,000 ש"ח חוייבה הנתבעת בשכר טרחת עו"ד בסך 19,000 ש"ח.

 

תמורת דירה תחולק בשווה לפי רישומה
למרות שהבעל השקיע ברכישתה יותר כסף

פסק דין מיום 5.8.19 של בית הדין הרבני הגדול
תיק 1168319/2, הרב יצחק אלמליח, הרב מיכאל עמוס והרב מימון נהרי

מאת עו"ד בני דון-יחייא

המערער עתר בבית הדין האזורי לקבוע כי דירת המגורים שלו ושל אשתו תימכר והוא יקבל 60 אחוז מתמורתה, שכן הוריו מימנו שיעור זה בעת שהדירה נרכשה. תביעתו נדחתה וכך גם הערעור.
טענת המערער: הנישואין היו "מקח טעות" משום שאשתו הסתירה ממנו כי היתה מטופלת בכדורים פסיכיאטרים לפני הנישואין. אם משפחתו היתה יודעת זאת, היא לא היתה נותנת יותר כסף מהסכום שמשפחת אשתו נתנה לרכישת הדירה.

 

בית הדין דחה את טענת "מקח הטעות". טיעון זה חל לעיתים כשמדובר במונח ההלכתי "מום גדול". במקרה זה סברו הדיינים כי ההפרעה הנפשית (חרדה) שממנה סבלה או סובלת האישה אינה בגדר "מום גדול" משום שהיא מטופלת תרופתית ואין פגיעה בתפקודה. לא מדובר בתופעה נדירה וחריגה, ואף ללא טיפול תרופתי אין להתייחס למצבה כהפרעה חמורה או מסוכנת.

 

במקרה של "מום גדול" נקבע בהלכה (שולחן ערוך, אבן העזר קיז, יא) כי ניתן לחייב ואף לכוף בן זוג להתגרש. החרם של רבנו גרשום, שאסר לגרש אישה ללא הסכמתה, אינו חל כשהיא לוקה ב"מום גדול". אם לבן הזוג מום "רגיל' אי אפשר לחייבו להתגרש אלא
במקרים מסוימים, בעת שהמום היה לפניהנישואין והוא העלימו מבן זוג. תלוי בסוג המום ובנסיבות המקרה.

 

האישה טענה שלא סבלה ממחלת נפש אלא מהתקפי חרדה בלבד, שטופלו לשביעות רצונה בטיפול תרופתי שאינו בגדר "תרופות פסיכיאטריות", ולפיכך אין כאן "מום גדול".
הדיינים כתבו: "אכן למונח 'הפרעה נפשית' יש תיוג (סטיגמה) שלילי ומרתיע, תיוג מרתיע הרבה יותר משיש למקבילות רפואיות שאינן מכילות את המילה 'נפש' להטיותיה השונות. לא בכדי בחרו הצדדים להשתמש במינוחים שונים לתיאורו של אותו מצב. כל צד מנסה ליצור רושם המתאים לסיפֵּר (נָרָטִיב) שלו".

 

***

 

פסק הדין מציין את המושג ההלכתי "סבר וקיבל", שלו בסיס איתן במקרה זה בהתחשב במשך הנישואין (11 שנים שבהן נולדו 3 ילדים). משמעות המושג הוא שאם לאחר שבן זוג מגלה בעיה נפשית בבן זוגו, ולמרות זאת ממשיך לחיות איתו זמן רב, הוא לא יישמע בטענה מאוחרת שיש לו עילת גירושין.

 

לדברי הבעל נודע לו על בעיית החרדה של אשתו לאחר לידת הבן הבכור, שנים רבות לפני הגשת תביעתו. הדבר מאשש את הטענה כי השלים אם בעיותיה.

 

הדיינים ציינו את טענת האישה כי קיים "נוהג ידוע" של הסתרה הדדית לעיתים של פגמים בבני הזוג בתקופת השידוך. לדעתם, "לא מן הנמנע שהשידוך על היבטיו הכספיים היה קם כצורתו אף לו ידעו הצדדים הכול זה על אודות זה".

 

עוד נכתב בפסק הדין: "בתוך עמנו אנו יושבים ולמפורסמות אין צריך ראיה – מועמדים לשידוך ובני משפחותיהם מציגים זה לזה בדרך כלל רק את מעלותיהם ונוטים שלא לספר על מגרעותיהם".

 

***

 

הדיינים חזרו על הפסיקה העיקבית של בתי הדין הרבניים, בדומה לפסיקה בבתי המשפט למשפחה, כי רישום נכס על שם שני בני הזוג יש בו הן קניין מצד עצמו והן ראיה לבעלות בהתאם לרישום.
חלוקת נכס כזה נעשית לפי רישומו ואינה תלויה בשאלה כמה השקיע כול אחד מהצדדים או בני משפחתם ברכישת הנכס. ההשקעה הכספית היתרה של צד אחד דינה כמתנה שניתנה לצד השני.
מתנה זו עשויה להיות "חוזרת" או להתברר כ"מקח טעות" במקרים מסוימים אך לא במקרה זה. וגם כשמתנה חוזרת או בטלה מעיקרה משום "מקח טעות", כתבו הדיינים, אין הדבר מביא באופן מוחלט לשינוי בחלוקת הבעלות בנכס עצמו. תכופות ערכו עולה במידה ניכרת מעת הרכישה, ולכן מוצדק רק להחזיר את סכום הכסף שניתן במתנה.

 

הרישום בטאבו מגדיר בידי מי הבעלות בדירה. כיוון שהדירה רשומה בשווה על שני הצדדים – שניהם מוחזקים בה בשווה. הדין הוא: "המוציא מחברו – עליו הראיה". הלכה זו מוגדרת ככלל גדול בדין (מסכת בבא קמא מו, א).

 

הבעל לא הרים את נטל ההוכחה להבהיר מה היתה כוונת משפחתו בעת שנתנה סכום גבוה יותר לרכישת הדירה: לתת מתנה לזוג בשווה או לרשום את הדירה בשווה על שם הצדדים בלי להתכוון שהרישום הוא שיקבע את יחס הבעלות.

 

***

 

טענה נוספת של הבעל היתה כי הנוהג לחלוק את תמורת הדירה בעת גירושין לפי יחס רישומה אינו נוהג בחברה החרדית שעליה נמנים בני הזוג. לכן יש לחלק את תמורת הדירה לפי השקעות הצדדים ברכישתה.

 

מנהג זה יסודו, כפי שעולה מהאסמכתאות שהבעל הביא, בראיית הרישום כנעשה שלא למטרת קניין ומתנה אלא "לשם כבוד" לבן הזוג שהשקיע פחות כסף ברכישת הדירה. טעם אחר הוא שאם בן הזוג המביא יותר כסף ידרוש לרשום את הדירה לפי יחס ההשקעה, אזי בן זוגו עלול לסבור שהוא כבר מעלה בדעתו אפשרות של גירושין.

 

הדיינים דחו את הטיעון והשאירו על כנו את פסק הדין של בית הדין האזורי, שלפיו תמורת הדירה תחולק בשווה בין בני הזוג.

 

נדחתה תביעה להשארת ילדים בישראל
והוחלט כי יחזרו לארה"ב

החלטה מיום 8.8.19 של בית המשפט העליון
בע"מ 5041/19, השופט ניל הנדל

מאת עו"ד בני דון-יחייא

הצדדים הן בנות זוג אזרחיות ישראל המצויות בהליכי גירושין. בשנת 2012 עברו לקליפורניה לצורך לימודי המשיבה, שם נישאו ושם נולדו שלושת ילדיהן ולשתיהן משמורת עליהם. בשנת 2018 עברה המשפחה לישראל.

 

סמוך למעבר חתמו בנות הזוג על הסכם שבו נקבע כי מקום מושבם הקבוע ומרכז חייהם של הילדים הוא בארה"ב. כן נקבע בהסכם כי הנסיעה לישראל היא לתקופת ניסיון וכי בסיומה תהיה המשיבה רשאית לחזור לארה"ב עם הילדים גם ללא הסכמת המבקשת.

 

לפני חודשים אחדים ביקשה המשיבה לבקר עם הילדים בארה"ב בהתאם להסכם, והמבקשת סירבה. בשל כך הגישה המשיבה תביעה לביהמ"ש למשפחה לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) וטענה כי מקום המגורים הרגיל של הילדים הוא קליפורניה וכי שם המקום לנהל את הליכי הגירושין והמשמורת.

 

התביעה התקבלה וערעור המבקשת לביהמ"ש המחוזי נדחה. לפיכך הגישה את הבקשה נשוא רשימה זו.

 

***

 

ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה וקבע כי אמנת האג נועדה להתמודד עם התופעה של הבאת ילדים בידי אחד מהוריהם למדינה אחרת תוך פגיעה בזכויות המשמורת של ההורה השני. הכלל המרכזי באמנה הוא החזרת הקטין מיידית למדינה ממנה הוצא – או שאליה לא הוחזר – שלא כדין.

 

האמנה אינה כלי להסדרת סכסוכי משמורת או רכוש בין ההורים. מטרתה לספק כלי מהיר ויעיל, בבחינת מענה ראשוני ומיידי, למקרה של הוצאת ילד ממקום מגוריו הרגיל שלא כדין. ההכרעה בהליך לפי האמנה אינה סותמת את הגולל על טענות הצדדים השונות בדבר טובת הילדים אלא רק קובעת מהו המקום המתאים להכריע בהן.

 

המחלוקת המשפטית העיקרית במקרה זה היתה: מהו מקום המגורים הרגיל של הילדים. קליפורניה היתה מקום המגורים הקבוע שלהם לפני המעבר לישראל. האם מחצית השנה שבה חיו בישראל עד להגשת התביעה הפכה את מקום המגורים הרגיל שלהם מקליפורניה לישראל? בית המשפט קבע כי ההסכם בין הצדדים מעיד כי ישראל לא הפכה למקום המגורים הרגיל של הילדים בתקופה הנ"ל.

 

6 חודשים לאחר מעבר הקטינים לישראל הוגשה תביעת המשיבה, תוך הבהרה שמבחינתה הניסיון לחזור לגור בישראל נכשל. זה היה המצב העובדתי שעמד ברקע חיי הילדים בישראל, "ולא ניתן להתעלם ממנו ולבחון את חייהם בישראל בתקופה זו ללא נתון זה", כתב השופט ניל הנדל. "דווקא הסכסוך שהתפתח הוא המחדד את חוסר הוודאות בו נמצאים הקטינים, ואת הקושי לקבוע כי נעקרו שורשים ישנים ותחתם צמחו שורשים חדשים ואיתנים יותר".

 

הקביעה הנ"ל תואמת את פסיקת בית המשפט העליון בעבר. לא נקבע אומנם כלל גורף השולל אפשרות לשינוי מקום המגורים בתקופת הניסיון, אך כדי לגבור עליו "נדרשים נתונים בעלי משקל, המלמדים כי מנקודת מבטו של הקטין הניסיון הפך להצלחה ולהשתקעות של קבע, הגם שמלכתחילה הוגדרה התקופה כניסיון".

 

***

 

המשיבה בערעור טענה כי המעבר לקליפורניה לא נתחם לתקופה ברורה ולא היה "דד ליין" למשך תקופת החיים בארה"ב. עוד טענה כי בשלב מסוים החליטו בנות הזוג לנתק את תושבותן בישראל ולקבוע את מושבן בארה"ב. רק לאחר קשיים בזוגיות החליטה המבקשת לחזור לישראל, אפשרות שהמשיבה הסכימה לה לתקופת ניסיון בלבד והיתנתה אותה בחתימה על ההסכם הנ"ל משום שחששה כי המבקשת תסרב לחזור לארה"ב עם הילדים בתום התקופה.

 

מנגד טענה המבקשת כי בנות הזוג עברו לקליפורניה לתקופה קצובה של כשנתיים, שהתארכה כיוון שהמשיבה טרם סיימה את לימודיה, ושהותם בקליפורניה נתפסה כזמנית כול העת. כן טענה שהמשיבה התחייבה לחזור לארץ לאחר תום לימודיה אך שינתה פתאום את דעתה.

 

עוד טענה המבקשת שחתמה על ההסכם הנ"ל כיוון שהמשיבה איימה כי אם לא תחתום – לא תסכים לנסוע לישראל עם הילדים. היא חתמה על ההסכם כשהיתה המומה וסחוטה נפשית בחששה כי תהיה כלואה בארה"ב עם הילדים ללא יכולת כלכלית ובמצב נפשי קשה. מטעם זה היא סבורה כי ההסכם משולל תוקף.

 

הטענות נדחו. בית המשפט המחוזי קבע כי גם אם אין תוקף להסכם, יש לקבוע כי קליפורניה היא מקום מגוריהם הרגיל של הילדים.

 

השופט הנדל סמך את החלטתו על סעיף 3 לאמנת האג: "הרחקתו או אי החזרתו של ילד תיחשב לא כדין כאשר יש בהן הפרת זכויות המשמורת המוענקות לאדם… על פי דין המדינה שבה היה מקום מגוריו הרגיל של הקטין סמוך לפני הרחקתו או אי החזרתו".

 

הקטינים נולדו וגדלו בקליפורניה שהיתה מקום מגוריהם היחיד כל חייהם. שם אזרחותם. הצדדים חיו בקליפורניה למעלה משש שנים ונישאו שם. לפיכך דחה בית המשפט את הבקשה למתן רשות ערעור.

 

נדחה ערעורה של אם שביקשה
לכפות על האב להיפגש עם בתם

פסק דין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 16.4.19
עמ"ש 10015-06-18, השופטים מיכל נד"ב, ורדה פלאוט וצבי ויצמן

מאת עו"ד בני דון-יחייא

האם יש מקום לכפות אב לקיים קשר עם בתו שאיתה הוא מסרב להיפגש מאז נולדה לפני 5.5 שנים?

  

פסק הדין עונה בשלילה. מדובר בערעור שהגישה אם על פסק דין של בית המשפט למשפחה, שדחה את תביעתה לאכוף על האב מפגשים עם הילדה.

  

"העניין לו אנו נדרשים נוגע בנימיו העדינים והרגישים ביותר של המרחב המשפחתי", נכתב בפסק הדין. "אנו נדרשים לבחון עד כמה יכניס עצמו בית המשפט לד' אמותיו של התא המשפחתי ויקבע את התנהלותו ואורחותיו תוך כפיית עמדתו וערכיו שלו על הצדדים העומדים לפניו".

  

השופטים הוסיפו כי לא פעם נאלץ בית המשפט ליטול על עצמו את תפקיד ההורים במקרים של מחלוקות ביניהם, אבל עליו "לנהוג זהירות ולרסן עצמו קודם שהוא מבקש לכפות דרך התנהגות כזו או אחרת על הורים ביחס לילדיהם. שכן ניסיון החיים מלמד אותנו כי לא פעם יכול הדבר להפר את האיזון העדין של התא המשפחתי ולפגוע בו".

***

האב היה נשוי בעת שניהל במשך כשנתיים קשר אינטימי עם המערערת. הקשר הופסק כשהיא נכנסה להיריון. האב הודיע לה שלא ירצה כול קשר עם הילדה שכן ברצונו להישאר נשוי ולשקם את נישואיו. עוד טען כי הסכם המזונות בינו לבין המערערת כולל רכיב מזונות גבוה יחסית בשל היעדרותו מחיי הילדה.

  

האב ראה את הילדה פעם כשאמה הביאה אותה למקום עבודתו בלי להודיע לו על כך מראש ואמרה לילדה: "זה אבא שלך". הילדה יודעת כי יש לה אב אך אינה יודעת את הסיבה להיעדרותו מחייה.

  

פסק הדין מסתמך על תסקיר רשויות הרווחה שהמליץ לא לנסות לכפות על האב מפגשים עם הילדה. העובדת הסוציאלית נפגשה עם ההורים ועם הילדה וניסתה לשכנע את האב לשנות את דעתו.

  

כתבו השופטים: "טוב היה לו המשיב היה משנה דעתו ונעתר ליצירת קשר מודרכת עם הקטינה, אך מכאן ועד כפייתו לעשות כן, עניין שיכול להביא לזעזוע הן בקרב משפחתו שלו, הן אצלו עצמו הן אצל הקטינה אשר תחוש כי אביה נפגש עמה בחוסר רצון – ארוכה הדרך. אכן עיתים צריך להכיר בכך שאין בית המשפט יכול לשמש כרופא לכלל התחלואים".

***

בפסק הדין צוטט דברים שנאמרו בבית המשפט העליון (ע“א 2034/98 אמין נ' אמין):

  

"קיימים גבולות ברורים לפלישת המשפט לתוך מרקם המשפחה. אין ספק כי כל ילד זקוק לאהבת הורים והיא בגדר צורך חיוני עבורו. כידוע, חסך אהבה עשוי להשפיע לרעה על אישיותו של אדם. אך הענקת אהבה היא מעבר ליכולת ההשגה של החוק, שידו גם כבדה וגם קצרה בתחום הנפש. לכן, בדברו על חובת ההורה לדאוג לצורכי הקטין, הכוללים חינוך, המחוקק לא התכוון להטיל חובה משפטית לאהוב, כעין דרישה לקיומו של רגש פנימי באדם".

  

המחוקק קבע את גדרי החובה ההורית בסעיפים 15 ו-17 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, חובה הכוללת בין השאר "לדאוג לצורכי הקטין". למילים "צורכי הקטין" שבחוק, המוזכרות לעיל, ניתנה משמעות רחבה ביותר בפסק דין אמין:  

"אין ספק כי אדם רשאי לוותר על זכויותיו, אך אין הוא יכול להיפטר מחובותיו. לכן, כל עוד הורה הוא האפוטרופוס הטבעי של ילדו, הוא נושא בחובה הקבועה בחוק לדאוג לצורכי הילד, צרכים שיש לתת להם מובן רחב, החורג מצרכים חומריים גרידא. העובדה כי אין הילדים נמצאים ברשותו ובחזקתו משפיעה על זכויותיו של ההורה, אך לא על חובותיו. אלה ממשיכות להיות מוטלות על כתפיו".

  

ואולם בצד זה הובהר בעניין אמין כי תוכנה של החובה והיקפה משתנים בכול מקרה לפי נסיבותיו:
"לפנינו חדירה לתוך יחסי משפחה, שבהם עשויות להתנגש הזכויות של קטינים, המצויים תחת האפוטרופסות הטבעית של הוריהם, בזכויותיהם של ההורים לעצב את חייהם באופן אוטונומי.

  

מערכת המשפט המודרנית נותנת עדיפות לאינטרסים של הקטינים, אך אין היא שוללת לחלוטין את חירותם של ההורים".

  

עוד צוטט קטע נוסף מפסק דין אמין:

  

"עם כל ההדגשה על זכויות הילדים כלפי הוריהם, הדגשה המבטאת מגמה אופיינית לתקופתנו, יש חשיבות גם לאוטונומיה האישית של כל הורה לעיצוב חייו הפרטיים. על ההורה לדאוג לצורכיהם של ילדיו, אך אין דורשים ממנו להקריב לשם כך את כל חייו הפרטיים והמקצועיים. הוא נדרש לנהוג כהורה מסור, אך לא כהורה מיוסר".

  

בעל שהתקין הקלטה בבית ובמחשב של אשתו
חוייב לפצות אותה בשל פגיעה בפרטיותה

פסק דין מיום 21.5.19 של בית המשפט למשפחה בירושלים
תלה"מ 1118-09-17, השופט איתי כץ

מאת עו"ד בני דון-יחייא

אישה הגישה נגד בעלה תביעת פיצויים בשל פגיעה בפרטיותה, וזכתה. היא הוכיחה כי הבעל התקין ללא הסכמתה וידיעתה מצלמות נסתרות בבית מגורים, לרבות בחדרי האמבטיה ובשירותים. כן התקין תוכנות מעקב בטלפון הנייד של האישה, המתחקה אחר הודעות הווטסאפ שלה. ועוד: הבעל התקין חיבור המאפשר צפייה מרחוק בחומר שבמחשבה האישי.

  

השופט כץ קבע כי התנהלות שכזו מהווה פגיעה בפרטיות בניגוד לחוק הגנת הפרטיות. הוא ציטט מפסיקת ביהמ"ש העליון (בג“ץ 6650/04 פלונית נ‘ בית הדין הרבני האיזורי בנתניה, פ“ד סא עמ' 581) כי משעזב בעל את בית המגורים בשל סכסוך עם אשתו הפך הבית לרשות היחיד של האישה לעניין צילומה על ידו, אף אם נותרו לבעל זכויות בבית. ומאחר וסעיף 2(3) לחוק הגנת הפרטיות מגדיר פגיעה בפרטיות "צילום אדם כשהוא ברשות היחיד", אזי שעה שהבעל צילם את האישה נפגעה פרטיותה.

  

עוד נקבע בפסק הדין הנ"ל של בית המשפט העליון כי הזכות לפרטיות עומדת לכול אחד מבני הזוג כלפי ”כול העולם“ (כולי עלמא), לרבות כלפי בן זוגו, וכי הנישואין אינם שוללים מבני הזוג את זכותם לפרטיות זה כלפי זה. עצם הנישואין אינו מהווה הסכמה משתמעת לפגיעה בפרטיות.
אשר לחדירת הבעל למחשב של אשתו: השופט ציטט מפסק דין אחר של בית המשפט העליון: "החדירה למחשבו האישי של אדם גרועה לא פחות מן הפריצה לביתו. ביתו של אדם הוא מבצרו, ומחשבו האישי הוא פינת הסתר החבויה במבצר, הוא המגירה האישית של בעליו, והוא אוצר בתוכו, תכופות, מידע פרטי, אישי, ולעיתים כמוס. החדירה אל המחשב האישי כמוה כחיטוט בחפציו האינטימיים" (בש“פ 7368/05 אסף זלוטובסקי נ' מדינת ישראל).

  

***

  

לטענת האישה, לאחר שבעלה עזב את דירת המגורים היא גילתה שהוא התקין בדירה ציוד צילום שכלל מצלמות נסתרות משולבות מיקרופונים, כולל בחדרי האמבטיה ובשירותים שבהם השתמשה והשתמשו נשים נוספות מבנות משפחתה והילדים הקטינים. המצלמות וציוד ההאזנה פורקו על ידי חברה מומחית לעניין שהאישה הזמינה.

  

הבעל הכחיש כול קשר להקלטות אבל בדיון נחקרו שני ילדי הצדדים והעידו כי אביהם הוא שהתקין מצלמות נסתרות בבית וכן תוכנת מעקב לטלפון הנייד של אמם. אחד הבנים העיד:

  

"אבא בא אליי, אמר לי תקשיב, יש מצלמה בבית, באמבטיה וזה, היה זה בבוידם, המקליט בבוידם, אני צריך שתוציא את זה… הוצאתי את כל זה, הבאתי לו את זה… אחרי כמה זמן הוא אמר לי התקשר אליי חוקר, צריך להשמיד את הראיות. הדרכתי אותו מה לעשות".

  

בהמשך חקירתו העיד הבן כי האב סיפר לו ששתל בטלפון של האם תוכנה המשתלטת על הווטסאפ ושואבת הודעות, תמונות ושיחות והאב רואה הכול.

  

***

  

השופט הסתמך על חוק הגנת הפרטיות הקובע:

  

"1. לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו.

  

2. פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה:

  

(1) בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת;

  

(2) … האזנה האסורה על פי חוק;

  

(3) צילום אדם כשהוא ברשות היחיד".

  

האישה תבעה פיצויים בסך 100,000 ש"ח ללא הוכחת נזק. לבית המשפט סמכות לפסוק סכום זה לפי סעיף 29א(ב) לחוק הגנת הפרטיות. השופט חייב את הבעל בפיצוי בסך 25,000 ש"ח וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ש"ח.

 

נדחתה תביעת אישה
למזונות בשל ניאוף

פסק דין מיום 10.3.19 של בית המשפט למשפחה בתל אביב
תמ"ש 21984-05-14, השופטת מירה דהן

מאת עו"ד בני דון-יחייא

התובע הגיש נגד אשתו תביעה לגירושין, לחיוב בפיצויי גירושין ולתשלום הוצאות שהיא גרמה לו. התביעה הוגשה לאחר שהתגלה לו לדבריו כי אשתו מנהלת רומן עם אדם זר שאיתו היא עובדת. הוא תבע פיצויים בסך 300,000 ש"ח וכן 150,000 ש"ח הוצאות.

 

האם בית המשפט למשפחה ידון בטענת בעל שיש לפטור אותו ממזונות אשתו משום שלא היתה נאמנה לו?

 

יש שופטי משפחה הנמנעים מלדון בטענה זו. הם מפנים את הבעל להגיש תביעה לבית הדין הרבני, שידון בטענת הניאוף. אם הדיינים קובעים זאת – יבטל בית המשפט את חיוב הבעל במזונות אשתו. זאת, משום שלפי דיני ההלכה אישה לא נאמנה מפסידה את מזונותיה.

 

הוכחת ניאוף לפי כללי הדין העברי אינה קלה לעיתים, ומכאן נטיית חלק משופטי בית המשפט למשפחה להימנע מלדון בטענה זו, למרות שיש להם סמכות לדון ולפסוק בנושא. בתיק זה חוייב הבעל בשלבים הראשונים של הדיונים במזונות אשתו. הוא לא שילם אותם, והאישה החלה בהליכי הוצאה לפועל נגדו. בדיון עתר הבעל לבטל רטרואקטיבית את חיובו. השופטת דהן שמעה ראיות והגיעה למסקנה שהאישה אכן לא היתה נאמנה, ולכן פטרה את הבעל ממזונותיה.

 

"כמה וכמה עילות יש בדין העברי בגינן נפטר הבעל היהודי מחובתו למזונות אשתו", כתבה השופטת. "העיקריות שבהן הינן פטור הבעל מחמת נאיפתה של האישה, מרידתה ועזיבתה את בית הצדדים. בית המשפט למשפחה מוסמך לדון במזונות אישה על פי הדין האישי ובכל הקשור לבני זוג יהודים על פי דיני המשפט העברי, בין השאר בטענת הגנה הפוטרת את הבעל ממזונות אשתו בעילת 'מורדת' ".

 

הסמכות להכריז על אישה כ"מורדת" נתונה לבית הדין הרבני בלבד, ולהכרזה זו השלכות שונות, ואולם בתי המשפט, בדונם בתביעת מזונות, רשאים להכריע רק באופן "אגבי" בשאלת היות האישה "מורדת" לעניין מזונותיה בלבד.

 

השופטת דהן כתבה: "משהגיע בית המשפט למסקנה שמתקיימים בתובעת שלפניו, מחמת התנהגותה, האלמנטים ההלכתיים המצדיקים לראותה כ'מורדת', הוא ראה עצמו רשאי להסיק כלפיו מסקנות בתחום זכאותה למזונות, לרבות שלילת מזונותיה, גם בלי שהתקיימו באישה ההליכים הפורמליים של בית הדין הרבני להכרזתה כ'מורדת' " (השופטת הסתמכה על פסקי הדין שנתן בית המשפט העליון בתיקים ע"א מקייטן נ' מקייטן וע"א מילר נ' מילר).

 

עוד כתבה השופטת כי ניתן לקבוע שאישה מפסידה את מזונותיה גם אם לא הובאו ראיות פוזיטיביות על בגידה, ודי אם יוכח שעשתה מה שמכונה בהלכה היהודית "מעשי כיעור". הרמב"ם הגדיר מעשי כיעור כך: "כיצד היא יוצאה משום שם רע, כגון שהיו שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר שהדברים מראין שהיתה שם עבירה אף על פי שאין שם עדות ברורה בזנות" (הלכות אישות פרק כד).

 

האישה הכחישה שלא היתה נאמנה, אבל בעלה זימן שורה של עדים שהעידו כי קיימו איתה יחסים. אחד העדים העיד כי ניהל מערכת יחסים אינטימית עם האישה שנפסקה ביוזמתו כשגילה כי היא עדיין נשואה למרות שאמרה לו שהתגרשה.

 

אשתו של אותו עד העידה כי הוציאה פירוט שיחות של בעלה "והזדעזעה מכמות השיחות והקשר האינטנסיבי" עם האישה. בעקבות כך התגרשה מבעלה.

 

כאמור, יש שופטים שימצאו דרך לעקוף את טענת הבעל על ניאוף כעילה לפטור אותו ממזונות אשתו. כך היה במקרה אחד שנידון בבית המשפט המחוזי בתל אביב. השופט דחה תביעה של אישה למזונות לאחר שדן בטענת ההגנה של הבעל שאשתו קיימה יחסי אישות עם איש אחר, והאמין לו.

 

האישה הגישה ערעור לבית המשפט העליון, שקיבל את טענותיה וקבע שהיא זכאית למזונות. בפסק דינו כתב השופט שמגר שלפי הדין הדתי האישה אינה מאבדת את זכותה למזונות ולכתובה "אלא אם הוכח הדבר על ידי שני עדים כשרים, שהרי מדובר בדבר שבערווה, והכלל הוא שאין להוכיח דבר שבערווה בפחות משני עדים" (ע"א 761/88 פרידמן נ' פרידמן).

 

במקרה אחר קבע בית המשפט העליון שטענת הניאוף לא הוכחה על אף הודאתה של האישה בבית הדין שקיימה יחסי אישות עם אחרים. השופט זמיר כתב שההודאה "אינה בהכרח מספיקה כדי לשלול את מזונותיה, אם אין היא נתמכת על ידי ראיה חיצונית, שכן יש מקום לחשש שלא הודתה אלא כדי להתגרש מבעלה)" ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין).

 

במקרים אחדים, כשביקש בעל לדחות את תביעת המזונות של אשתו בטענת חוסר נאמנות, אך הוכח שהוא עצמו לא שמר אמונים לאשתו, דחה בית המשפט את טענת ההגנה שלו. כך היה בתיק אחד שנידון בבית המשפט המחוזי בתל אביב (תמ"א 553/94). הוכח כי הבעל ניהל יחסי אישות עם אישה אחרת. השופטת רוטלוי דחתה את טענת הבעל כי יש לפטור אותו ממזונות אשתו בגלל בגידתה בו ופסקה:

"מדובר בבני זוג שאינם שומרי דת, ובמיוחד כאשר לבעל מערכת יחסים עם אישה אחרת והוא אינו מפסיד דבר בשל כך, ואילו מהאישה הוא מצפה להתנהגות מוסרית של נאמנות מוחלטת, שכן אם לאו – תפסיד היא מזונותיה ורכושה… לא יהא זה צודק וסביר ליתן בידי נתבע זה לראות עצמו פטור ממזונות אשתו בשל יחסיה עם אחר, ובאותה עת לנהל מערכת יחסים עם אישה אחרת, מבלי שתהיה לכך כל נפקות ביחסי הנישואין ובחיובים הכספיים הנובעים מהם.
על כן אני סבורה כי היה ראוי במקרה זה, על בסיס עיקרון השוויון והיעדר תום לב מצד הנתבע, שלא להתייחס כלל לטיעוני עילות הפטור ממזונות, ככל שהן נוגעות ליחסיה של התובעת עם גבר אחר".

 

לא פוסקים פיצויי נזיקין
בשל חוסר נאמנות של בן זוג

פסק דין מיום 5.6.19 של בית הדין הרבני ברחובות
תיק 1207802-3, הדיינים הרב יהודה שחור, הרב יאיר לרנר והרב ירון נבון

מאת עו"ד בני דון-יחייא

התובע הגיש נגד אשתו תביעה לגירושין, לחיוב בפיצויי גירושין ולתשלום הוצאות שהיא גרמה לו. התביעה הוגשה לאחר שהתגלה לו לדבריו כי אשתו מנהלת רומן עם אדם זר שאיתו היא עובדת. הוא תבע פיצויים בסך 300,000 ש"ח וכן 150,000 ש"ח הוצאות.

 

הבעל הציג לבית הדין הוכחות על חוסר נאמנותה של אשתו, הכוללות מיסרונים ותמונות שלה עם אדם אחר. האישה טענה שלא היה לה קשר רומנטי עם האיש, אלא רק "קשר של חברות וחמלה מצד אותו אדם שסייע לה".

 

לדברי האישה, הבעל נקט נגדה במשך השנים יחס משפיל, קללות, איומים, כפה עליה יחסי אישות ואילץ אותה לבצע הפלה. לדבריה, לבעל יש קשר רומנטי עם אישה אחרת.

 

הדיינים דחו את התביעה. הם כתבו: "לא מצאנו בשום פוסק שמחייב אישה שהרסה את חיי הנישואין (לפי דברי הבעל) לשלם פיצויים לבעל על הרס חיי משפחה. מצינו בהלכה שאישה הבוגדת בבעלה או עשתה מעשי כיעור מפסידה את כתובתה או מתנות שקיבלה, אך לא תשלום פיצויים לבעלה".

 

כן צוין בפסק הדין כי גם בפסיקת בית המשפט העליון לא נפסקים במקרים כאלה פיצויים לבעל (ע"א 8489/12 וע"א 5258/98).

 

פסק הדין סוקר את פסיקת בתי הדין בעבר במקרים של חיוב הבעל לפצות את אשתו בעת שהוא רוצה להתגרש והיא מסרבת. היו מקרים של נישואין ארוכים שבהם חוייב הבעל לפצות את האישה בסכום מסוים כדי שתסכים להתגרש. הסכום נקבע לפי שיקול דעת בית הדין בהתאם לנסיבות, היקף הרכוש והמצב הכלכלי של הצדדים.

 

נוהג החיוב בפיצויים חל גם כשאין חובת הלכתית על הבעל לתת גט לאשתו, אלא שהגירושין נובעים כתוצאה מהמצב האובייקטיבי בין הצדדים.

 

 

הדעה הרווחת בבתי הדין היא שלפי ההלכה אין מושג של פיצויים בעת הגירושין. אבל במקרים חריגים, כשסכום הכתובה נמוך, ייפסקו פיצויים. גובהם נקבע לפי שיקול דעתם של הדיינים בהתאם לנסיבות.

 

עניין שגרתי הוא שבעל תובע גירושין, האישה מסרבת אבל מודיעה כי תסכים אם תקבל חלק גדול יותר מהרכוש כפיצוי על הסכמתה להתגרש. התשלום הכספי בא לפעמים כפיצוי בשל ויתורה של האישה על מזונותיה עם הגירושין. לפעמים מציעים דיינים לבעל במהלך הדיון לתת כסף לאשתו תמורת הסכמתה להתגרש, אך לרוב לא יחייבו אותו לכך בפסק דין.

 

דיינים רבים רואים בכך מעין תחליף לפיצויים, שכן לפי ההלכה אין מקום לאיזון משאבים. במקרה אחד נכתב בפסק דין של בית הדין הרבני הגדול: "הבעל ייצא ידי חובתו בתשלום פיצויים בזה שהיא תקבל את חצי רכושו".

 

במקרה אחד חוייב הבעל בפיצויים בשל "הרס המשפחה ועוגמת הנפש של ארבע שנים, שמרד באשתו והשאיר אותה אלמנה בחיי בעלה".

 

במקרה אחר כתבו הדיינים: "על בית הדין לחזק את העיקרון המונח ביסוד הכתובה 'שלא תהיה קלה בעיניו לגרשה' וכן בהפעלת 'מנגנון' הפיצויים שלפיו יוכל הבעל לפצות את האישה על הסבל הרב שיצר אצלה ועל הבושה הרבה שגרם לה בהטביעו בה בעל כורחה אות קין של 'גרושה' ".

 

במקרה אחד התחייב הבעל בכתובה של מיליון שקלים ישנים, שערכם בעת הדיון בבית הדין היה מעל חצי מיליון ש"ח. האישה חוייבה בבית המשפט לשלם לבעל מחצית הפנסיה שלה לפי הסדר איזון המשאבים. הדיינים ראו את הבעל כאשם בגירושין וקבעו שעליו לפצות את אשתו בהצמדת הכתובה או בפיצויים. כיוון ששיערו שאין לו כסף, הם חייבו אותו לשלם לה 1,800 ש"ח לחודש עד אחרית ימיה.

 

בשל האמור לעיל נדחתה בתיק זה תביעת הבעל פיצויים בטענת חוסר הנאמנות של אשתו. גם תביעות להוצאות נדחתה, שכן לא היה צורך להשפיע על האישה להסכים להתגרש: היא הביעה את הסכמתה כבר בדיון הראשון וגם הודיעה שאינה תובעת את כתובתה.

 

בעל שהתקין הקלטה בבית ובמחשב של אשתו
חוייב לפצות אותה בשל פגיעה בפרטיותה

פסק דין מיום 21.5.19 של בית המשפט למשפחה בירושלים
תלה"מ 1118-09-17, השופט איתי כץ

מאת עו"ד בני דון-יחייא

אישה הגישה נגד בעלה תביעת פיצויים בשל פגיעה בפרטיותה, וזכתה. היא הוכיחה כי הבעל התקין ללא הסכמתה וידיעתה מצלמות נסתרות בבית מגורים, לרבות בחדרי האמבטיה ובשירותים. כן התקין תוכנות מעקב בטלפון הנייד של האישה, המתחקה אחר הודעות הווטסאפ שלה. ועוד: הבעל התקין חיבור המאפשר צפייה מרחוק בחומר שבמחשבה האישי.

 

השופט כץ קבע כי התנהלות שכזו מהווה פגיעה בפרטיות בניגוד לחוק הגנת הפרטיות. הוא ציטט מפסיקת ביהמ"ש העליון (בג"צ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האיזורי בנתניה, פ"ד סא(1) עמ' 581) כי משעזב בעל את בית המגורים בשל סכסוך עם אשתו הפך הבית לרשות היחיד של האישה לעניין צילומה על ידו, אף אם נותרו לבעל זכויות בבית. ומאחר וסעיף 2(3) לחוק הגנת הפרטיות מגדיר פגיעה בפרטיות "צילום אדם כשהוא ברשות היחיד", אזי שעה שהבעל צילם את האישה נפגעה פרטיותה.

 

עוד נקבע בפסק הדין הנ"ל של בית המשפט העליון כי הזכות לפרטיות עומדת לכול אחד מבני הזוג כלפי כולי עלמא, לרבות כלפי בן זוגו, וכי הנישואין אינם שוללים מבני הזוג את זכותם לפרטיות זה כלפי זה. עצם הנישואין אינו מהווה הסכמה משתמעת לפגיעה בפרטיות.

 

אשר לחדירת הבעל למחשב של אשתו: השופט ציטט מפסק דין אחר של בית המשפט העליון: "החדירה למחשבו האישי של אדם גרועה לא פחות מן הפריצה לביתו. ביתו של אדם הוא מבצרו, ומחשבו האישי הוא פינת הסתר החבויה במבצר, הוא המגירה האישית של בעליו, והוא אוצר בתוכו, תכופות, מידע פרטי, אישי, ולעיתים כמוס. החדירה אל המחשב האישי כמוה כחיטוט בחפציו האינטימיים" (בש"פ 7368/05 אסף זלוטובסקי נ' מדינת ישראל).

 

לטענת האישה לאחר שבעלה עזב את דירת המגורים היא גילתה שהוא התקין בדירה ציוד צילום שכלל מצלמות נסתרות משולבות מיקרופונים, כולל בחדרי האמבטיה ובשירותים שבהם השתמשה והשתמשו נשים נוספות מבנות משפחתה והילדים הקטינים.

 

המצלמות וציוד ההאזנה שהותקנו בדירת המגורים פורקו על ידי חברה מומחית לעניין שהאישה הזמינה.

 

הבעל הכחיש כול קשר להקלטות אבל בדיון נחקרו שני ילדי הצדדים והעידו כי אביהם הוא שהתקין מצלמות נסתרות בבית וכן תוכנת מעקב לטלפון הנייד של אמם. אחד הבנים העיד:

"אבא בא אליי, אמר לי תקשיב, יש מצלמה בבית, באמבטיה וזה, היה זה בבוידם, המקליט בבוידם, אני צריך שתוציא את זה… הוצאתי את כל זה, הבאתי לו את זה… אחרי כמה זמן הוא אמר לי התקשר אליי חוקר, צריך להשמיד את הראיות. הדרכתי אותו מה לעשות".

בהמשך חקירתו העיד הבן כי האב סיפר לו ששתל בטלפון של האם תוכנה המשתלטת על הווטסאפ ושואבת הודעות, תמונות ושיחות והאב רואה הכול.

השופט הסתמך על חוק הגנת הפרטיות הקובע:

1. לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו.
2. פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה:
(1) בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת;
(2) האזנה האסורה על פי חוק;
(3) צילום אדם כשהוא ברשות היחיד".

 

האישה תבעה פיצויים בסך 100,000 ש"ח ללא הוכחת נזק. לבית המשפט סמכות לפסוק סכום זה לפי סעיף 29א(ב) לחוק הגנת הפרטיות. השופט חייב את הבעל בפיצוי בסך 25,000 ש"ח וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 5000 ש"ח.

 

תמורת דירה תחולק בשווה לפי רישומה
למרות שהבעל השקיע ברכישתה יותר כסף

פסק דין מיום 5.8.19 של בית הדין הרבני הגדול
תיק 1168319/2, הרב יצחק אלמליח, הרב מיכאל עמוס והרב מימון נהרי

מאת עו"ד בני דון-יחייא

המערער עתר בבית הדין האזורי לקבוע כי דירת המגורים שלו ושל אשתו תימכר והוא יקבל 60 אחוז מתמורתה, שכן הוריו מימנו שיעור זה בעת שהדירה נרכשה. תביעתו נדחתה וכך גם הערעור.

 

טענת המערער: הנישואין היו "מקח טעות" משום שאשתו הסתירה ממנו כי היתה מטופלת בכדורים פסיכיאטרים לפני הנישואין. אם משפחתו היתה יודעת זאת היא לא היתה נותנת יותר כסף מהסכום שמשפחת אשתו נתנה לרכישת הדירה.

 

בית הדין דחה את טענת "מקח הטעות". טיעון זה חל לעיתים כשמדובר ב"מום גדול". במקרה זה סברו הדיינים כי ההפרעה הנפשית (חרדה) שממנה סבלה או סובלת האישה אינה בגדר "מום גדול" משום שהיא מטופלת תרופתית ואין פגיעה בתפקודה. לא מדובר בתופעה נדירה וחריגה, ואף ללא טיפול תרופתי אין להתייחס למצבה כהפרעה חמורה או מסוכנת.

 

במקרה של "מום גדול" נקבע בהלכה (שולחן ערוך, אבן העזר קיז, יא) כי ניתן לחייב ואף לכוף בן זוג להתגרש. החרם של רבנו גרשום, שאסר לגרש אישה בעל כורחה, אינו חל כשהיא לוקה ב"מום גדול". אם לבן הזוג מום "רגיל' אי אפשר לחייבו להתגרש, אלא במקרים מסוימים, בעת שהמום היה לפני הנישואין והוא העלימו מבן זוג. תלוי בסוג המום ובנסיבות המקרה (בית שמואל קיז, כד).

 

האישה טענה שלא סבלה ממחלת נפש אלא מהתקפי חרדה בלבד, שטופלו לשביעות רצונה בטיפול תרופתי שאינו בגדר "תרופות פסיכיאטריות", ולפיכך אין כאן "מום גדול".

 

הדיינים כתבו: "אכן למונח 'הפרעה נפשית' יש תיוג (סטיגמה) שלילי ומרתיע, תיוג מרתיע הרבה יותר משיש למקבילות רפואיות שאינן מכילות את המילה 'נפש' להטיותיה השונות. לא בכדי בחרו הצדדים להשתמש במינוחים שונים לתיאורו של אותו מצב. כל צד מנסה ליצור רושם המתאים לסיפֵּר (נָרָטִיב) שלו".

 

פסק הדין מציין את המושג ההלכתי "סבר וקיבל", שלו בסיס איתן במקרה זה בהתחשב במשך הנישואין (11 שנים שבהן נולדו 3 ילדים). משמעות המושג הוא שאם לאחר שבן זוג מגלה בעיה נפשית בבן זוגו, ולמרות זאת ממשיך לחיות איתו זמן רב, הוא לא יישמע בטענה מאוחרת שיש לו עילת גירושין.

 

לדברי הבעל נודע לו על החרדתיות של אשתו לאחר לידת הבן הבכור, שנים רבות לפני הגשת תביעתו. הדבר מאשש את הטענה כי השלים אם בעיותיה.

 

הדיינים ציינו את טענת האישה כי קיים "נוהג ידוע" של הסתרה הדדית לעיתים של פגמים בבני הזוג בתקופת השידוך. לדעתם, "לא מן הנמנע שהשידוך על היבטיו הכספיים היה קם כצורתו אף לו ידעו הצדדים הכול זה על אודות זה".

 

עוד נכתב בפסק הדין: "בתוך עמנו אנו יושבים ולמפורסמות אין צריך ראיה – מועמדים לשידוך ובני משפחותיהם מציגים זה לזה בדרך כלל רק את מעלותיהם ונוטים שלא לספר על מגרעותיהם".

 

הדיינים חזרו על הפסיקה העיקבית של בתי הדין הרבניים, בדומה לפסיקה בבתי המשפט למשפחה, כי רישום נכס על שם שני בני הזוג יש בו הן קניין מצד עצמו והן ראיה לבעלות בהתאם לרישום.

 

חלוקת נכס כזה נעשית לפי רישומו ואינה תלויה בשאלה כמה השקיע כול אחד מהצדדים או בני משפחתם ברכישת הנכס. ההשקעה הכספית היתרה של צד אחד דינה כמתנה שניתנה לצד השני.

 

מתנה זו עשויה להיות "חוזרת" או להתברר כ"מקח טעות" במקרים מסוימים אך לא במקרה זה. וגם כשמתנה חוזרת או בטלה מעיקרה משום "מקח טעות", כתבו הדיינים, אין הדבר מביא באופן מוחלט לשינוי בחלוקת הבעלות בנכס עצמו. תכופות ערכו עולה במידה ניכרת מעת הרכישה, ולכן מוצדק רק להחזיר את סכום הכסף שניתן במתנה.

 

הרישום בטאבו מגדיר בידי מי הבעלות בדירה. כיוון שהדירה רשומה בשווה על שני הצדדים – שניהם מוחזקים בה בשווה. הדין הוא: "המוציא מחברו – עליו הראיה". הלכה זו מוגדרת ככלל גדול בדין (מסכת בבא קמא מו, א).

 

הבעל לא הרים את נטל ההוכחה להבהיר מה היתה כוונת משפחתו בעת שנתנה סכום גבוה יותר לרכישת הדירה – לתת מתנה לזוג בשווה או לרשום את הדירה בשווה על שם הצדדים בלי להתכוון שהרישום הוא שיקבע את יחס הבעלות.

 

טענה נוספת של הבעל היתה כי הנוהג לחלוק את תמורת הדירה בעת גירושין לפי יחס רישומה אינו נוהג בחברה החרדית שעליה נמנים בני הזוג. לכן יש לחלק את תמורת הדירה לפי השקעות הצדדים ברכישתה.

 

מנהג זה יסודו, כפי שעולה מהאסמכתאות שהבעל הביא, בראיית הרישום כנעשה שלא למטרת קניין ומתנה אלא "לשם כבוד" לבן הזוג שהשקיע פחות כסף ברכישת הדירה. טעם אחר הוא שאם בן הזוג המביא יותר כסף ידרוש לרשום את הדירה לפי יחס ההשקעה, אזי בן זוגו עלול לסבור שהוא כבר מעלה בדעתו אפשרות של גירושין.

 

הדיינים דחו את הטיעון והשאירו על כנו את פסק הדין של בית הדין האזורי, שלפיו תמורת הדירה תחולק בשווה בין בני הזוג.

 

תלונת אישה למשטרה נגד בעלה שנדחתה
אינה מקנה זכות תביעה בשל לשון הרע

פסק דין מיום 14.11.18 של בית המשפט למשפחה בבאר שבע
תמ"ש 31174-07-16, השופט אלון גביזון

מאת עו"ד בני דון-יחייא

אישה הגישה למשטרה תלונה כי בעלה איים להרוג אותה. הבעל נעצר, הוגש נגדו כתב אישור, ואחרי 4 שנים זוכה. הוא הגיש תביעה לחייב את אשתו בפיצויים בסך 150,000 ש"ח בשל לשון הרע: תלונתה השקרית למשטרה. התביעה נדחתה והוא חוייב לשלם לאשתו 10,000 ש"ח הוצאות.

 

השופט גביזון כתב כי תלונה שקרית למשטרה יכול ותיחשב בנסיבות מסוימות כלשון הרע המזכה בפיצויים (תמ“ש 6694/08/16). השאלה היא האם התלונה מוגשת בתום לב, שאז עומדת למתלוננת ההגנה שבסעיף 15(8) לחוק לשון הרע, המדבר על הגשת תלונה לרשות מסומכת. כך קובע הסעיף: "15. במשפט פלילי אזרחי בשל לשון הרע תהיה זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלה:

 

(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגש התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה, ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשת או של תוכנה".

 

"בהתאם להלכה הפסוקה", כתב השופט, "תום הלב נקבע לענין ההגנה הקבועה בסעיף 15 (8) לחוק לא על פי המניע שהביא לתלונה, אלא על פי האמונה באמיתות תוכנה. אמונה באמיתות התלונה מצדיקה הגשת תלונה למשטרה".

 

השופט ציטט מתוך פס"ד של השופט ברק (ע“א 788/79 ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו): "תום הלב נקבע לעניין ההגנה הקבועה בסעיף 15 (8) לחוק לא על פי המוטיב שהביא לתלונה, אלא על פי האמונה באמיתות תוכנה. מוטיב נעלה של תפיסת עבריינים אינו מצדיק בעיני החוק הגשת תלונה למשטרה שאין המתלונן מאמין באמיתותה. לעומת זאת, אמונה באמיתות התלונה מצדיקה הגשת תלונה למשטרה, גם אם הגורם המניע את המתלונן אינו השלטת החוק אלא נקמה או שנאה או כיוצ"ב".

 

האם זיכויו של אדם בהליך הפלילי סותר את טענת המתלוננת כי הגישה את תלונתה בתום לב? פסק הדין עונה בשלילה. בדיון הפלילי בחן ביהמ"ש האם הבעל אמר לאשתו כי יהרוג אותה, ואילו בתביעה הכספית בתיק, לצורך בחינת הגנת תום הלב של האישה, על השופט לבחון האם היא הגישה את התלונה משום שהאמינה באמיתותה.

 

"מדובר", כתב השופט גביזון, "בשני מבחנים שונים, הראשונה של התובע והשנייה של הנתבעת, ובנטלי הוכחה שונים".

 

פסה"ד מפרט כי המפגש בין הצדדים ביום שבו לדברי האישה בעלה איים עליה ברצח יום היה טעון וקשה. הבעל הודה כי כינה את אשתו בביטויים קשים ומשפילים ברוסית. עוד הסתמך השופט על עד מטעם הבעל שהעיד כי יתכן והאישה שמעה כי בעלה אמר לה שיהרוג אותה בשל הדמיון בשפה הרוסית בין המילים "אוהב" ו"הורג".

 

השופט האמין לאישה גם מהטעם הבא: בהודעה שמסרה למשטרה נכתב כי היא נשאלה האם הבעל פגע בה, והשיבה בשלילה. אם האישה העלילה לשווא כי בעלה איים עליה ברצח, תהה השופט, "תמוה מדוע לא יחסה לו גם אלימות פיסית".

 

הסכם גירושין בוטל בעילת עושק
לאחר שהוכח כי הבעל חתם עליו בשל מצב נפשי קשה

פסק דין מיום 24.4.19 של בית המשפט למשפחה בחיפה
תלה"מ 7749-11-17, השופטת שלי אייזנברג

מאת עו"ד בני דון-יחייא

בית המשפט קיבל תביעה לביטול הסכם גירושין שניתן לו תוקף פסק דין בשל קיומה של עילת העושק: התובע הוכיח כי ההסכם נחתם תוך ניצול מצוקתו ומצבו הנפשי הקשה בתקופת הפרידה. מצב זה הביא אותו לוותר באופן בלתי סביר ומקובל על זכויותיו הרכושיות ולהתחייב לשלם סכומי מזונות בלי סבירים בלי שהבין את ההשלכות העתידיות לחתימתו.

 

הפסיקה קובעת כי המבקש לבטל הסכם גירושין שאושר ושניתן לו תוקף של פסק דין נדרש לעמוד בנטל ראיה גבוה. זאת, בשל אופיו הסופי וההסכמי של ההסכם, הצורך בהגנה על הציפיות הסבירות של בני הזוג והקושי להשיב את המצב לקדמותו.

 

הסכם גירושין כורך וקושר מטיבו ומטבעו ענינים שונים, אשר ההסכמות לגביהם הן תוצאה של פשרה ואיזון, תוך התבוננות הצדדים על ההסכם כמכלול, בלי שכול נושא בהסכם הגירושין מוגדר כחוזה נפרד.

 

בפסקי הדין המאשרים הסכמי גירושין נוהגים השופטים לכתוב כי התרשמו "ששני הצדדים הבינו את ההסכם וחתמו עליו מרצונם תוך הבנת תוצאותיו", או נוסח דומה, ולכן כמעט בלתי אפשרי לבטל הסכם (ע“א 4/80 מונק נ‘ מונק, פ“ד לו(3) עמ‘ 421. בג“ץ 7947/06 קהלני נ' בית הדין הרבני הגדול).

 

עם זאת אין הסכם גירושין שאושר חסין באופן מוחלט מפני ביטולו. צד להסכם אינו מנוע מלטעון לפגם בכריתתו על סמך העילות המפורטות חוק החוזים (חלק כללי) העוסקות ב"פגם ברצון". התביעה במקרה זה לביטול ההסכם מתבססת בעיקר על עילת העושק.

 

עילת העושק מותנית בקיומם של שלושה יסודות מצטברים השלובים זה בזה, כלשון סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי):

"מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה".

 

ואלה מרכיבי העילה המפורטים בפסק הדין:

1. מצבו של העשוק: חולשתו הבאה לביטוי במצוקה שכלית או גופנית. הכוונה לשינוי פתאומי המביא ללחץ כלכלי או פסיכולוגי חמור. המועד הקובע לענין מצבו של העשוק הוא מועד ההתקשרות, ולכן אין צורך שהמצוקה תהיה מתמשכת.

2. התנהגות העושק: מודעותו למצוקה של הצד השני וניצולה. גם חוסר אכפתיות או עצימת עיניים נחשבים כידיעה. המצוקה, החולשה או חוסר הניסיון אינם תלויים בעושק וייתכן וינבעו ממקור אחר לחלוטין.

3. היות תנאי ההסכם גרועים מהמקובל. המבחן ליישום יסוד אי סבירות תנאי ההסכם הוא מבחן אובייקטיבי-חיצוני שמחייב בירור שתי שאלות משנה: "מהו המקובל" ומהי "מידה בלתי סבירה".

 

השופטת אייזנברג קבעה כי כול היסודות האלה מתקיימים במקרה זה. היא שוכנעה כי מצבו הנפשי הירוד של התובע בתקופת הפרידה מנע ממנו לקבל החלטות רציונליות ולנהוג בשיקול דעת בעת שחתם על הסכם הגירושין.

 

השופטת פירטה את הנסיבות המיוחדות שהביאו את התובע למצוקתו הקשה: פירוק התא המשפחתי, שברון הלב, הפרידה היומיומית מילדיו, סיום מערכת יחסים ארוכת שנים שבהן חיו הצדדים כישות אחת, עזיבתו את בית הצדדים, הנסיבות שלפיהן הנתבעת יזמה את הליך הפרידה, העובדה כי הצדדים רכשו בית, השקיעו מכספם וממרצם בשיפוצו ונפרדו זמן קצר לפני המעבר אליו, כשהתובע לא זכה ליהנות מפירות השקעתו, העובדה כי לנתבעת בן זוג חדש שאיתו עברה להתגורר בבית החדש.

 

כך קבעה גם פסיכולוגית שבית המשפט מינה לתת חוות דעת מצבו של התובע: חרדה קיצונית עם סימפטומים דיכאוניים, אשר פגמו ביכולתו להפעיל שיקול דעת סביר. לכן הוא לא היה מסוגל להעריך באותה העת בצורה בוגרת ונכונה את ההשלכות העתידיות של חתימתו על הסכם הגירושין.

 

היסוד השני המזכר לעיל: אין חולק כי הנתבעת היא אשר יזמה וקידמה את הליך הגירושין, יצרה קשר עם עורך הדין והגיעה עם טיוטת הסכם מוכנה. כמי שרצתה לסיים באופן חד-צדדי את מערכת היחסים, היא היתה מודעת למצבו החלש של התובע, בייחוד לאור הנסיבות שהובילו אותה לסיים את מערכת היחסים.

 

היסוד השלישי: לאור אורח החיים של הצדדים ויכולותיהם הכלכליות (הכנסות דומות של כ-9000-8000 ש"ח לחודש) הגיעה השופטת למסקנה כי התובע הסכים במסגרת ההסכם לוויתורים בלתי סבירים הן באיזון הרכוש והן בקביעת דמי המזונות. פסק הדין מפרט את הוויתורים של הבעל: ויתר על מלוא זכויותיו בבית המגורים תמורת סך זעום של 80,000 ש"ח שישולם לו בשתי פעימות, האחת בתוך שנתיים מהגירושין והשנייה בתוך ארבע שנים.

 

הנתבעת קיבלה לבעלותה המלאה ללא איזון כספי את הרכב המשותף ואת תכולת הבית.

 

התובע לבדו התחייב לסלק את יתרת החוב בחשבון המשותף בסך 20,000 ש"ח וכן לסלק הלוואה משותפת בסך 75,000 ש"ח, בעוד הנתבעת נוטלת על עצמה לסלק הלוואה של 20,000 ש"ח בלבד.

 

התובע התחייב להעביר 48,000 ש"ח בשל השיפוץ שערכו הצדדים בבית החדש מקרן ההשתלמות שלו, בעוד שהבית עבר לבעלותה המלאה של הנתבעת.

 

התובע התחייב לשלם מזונות בסך 5,000 ש"ח לחודש לארבעת ילדיו למשך פרק זמן ארוך מהמקובל, כך ששתי בנותיו הבגירות יקבלו מזונות עד הגיען לגיל 27, בתוספת 2,000 ש"ח לבנות הבגירות בכול קיץ.

 

"כל אלה מצביעים באופן גורף על חוסר סבירות ופער ניכר אשר מותיר צד אחד חסר כל וצד אחר בעל נכסים וכספים נזילים", כתבה השופטת. "הסכם גירושין כורך בתוכו מארג של ויתורים ופשרות שעורכים הצדדים, תוך הסתכלות על ההסכם כמכלול, אולם במקרה דנן לא ניתן להתעלם מהוויתורים המפליגים אשר ברי כי לאור מצבו הרגשי של התובע באותה העת נעשו מבלי שהפעיל שיקול דעתו ראוי. די בכך לקבלת התביעה ולהורות על ביטול הסכם הגירושין".

 

התובע ביסס את תביעתו גם על עילות הטעות וההטעיה שבחוק החוזים (חלק כללי). טיעוניו אלה נדחו. לגירסת התובע, עורכת הדין שערכה את ההסכם נפגשה איתו פעמיים בלבד, לא העבירה לעיונו את טיוטת ההסכם, הוא לא נשלח להתייעץ עם מישהו מטעמו, לא נשאל לדעתו ולא הוסבר לו כי עורכת הדין מייצגת את הנתבעת בלבד. התשלום לעורכת הדין בוצע על ידי אביה של הנתבעת.

 

"מסתמן כי התובע היה שרוי במצב נפשי קשה שהוביל אותו לרצות 'לסיים עם זה' כפי שהעיד בבית המשפט, ולא הבין הלכה למעשה את השלכות ההסכם", נאמר בפסק הדין. "אולם העובדה כי התובע לא מצא לנכון להתייעץ עם עורך דין נוסף טרם החתימה על ההסכם הינה בחירתו האישית. אי קבלת ייעוץ משפטי כדבעי אודות זכויותיו אינו מגבש את יסודות עילת הטעות או ההטעייה, שכן לא מדובר על מעשה שנעשה לו ביודעין, או מצג שווא שהוצג לו על ידי צד ג' – הנתבעת או עורכת הדין שערכה את ההסכם".

 

מעדותה של עורכת הדין של האישה התרשמה השופטת כי היא הסבירה את עיקרי ההסכם לצדדים ולא היטעתה את התובע, בייחוד לאור העובדה כי הצדדים הגיעו עם עקרונות הסכמה כתובים, שלהם לא התנגד התובע בפגישה אצל עורכת הדין.

 

השופטת סיכמה: "מדובר בהסכם החורג ממתחם הסבירות באופן שמחזק את מסקנת המומחית וגירסת התובע כי מצבו הנפשי באותה העת פעלו נגדו ביכולת לראות את ההשלכות העתידיות ולקבל עזרה מתאימה. הסכם הגירושין משקף בצורה מובהקת חוסר הגינות חוזית".