חידושי פסיקה

הסכם גירושין בוטל בעילת עושק
לאחר שהוכח כי הבעל חתם עליו בשל מצב נפשי קשה

פסק דין מיום 24.4.19 של בית המשפט למשפחה בחיפה
תלה"מ 7749-11-17, השופטת שלי אייזנברג

מאת עו"ד בני דון-יחייא

בית המשפט קיבל תביעה לביטול הסכם גירושין שניתן לו תוקף פסק דין בשל קיומה של עילת העושק: התובע הוכיח כי ההסכם נחתם תוך ניצול מצוקתו ומצבו הנפשי הקשה בתקופת הפרידה. מצב זה הביא אותו לוותר באופן בלתי סביר ומקובל על זכויותיו הרכושיות ולהתחייב לשלם סכומי מזונות בלי סבירים בלי שהבין את ההשלכות העתידיות לחתימתו.

 

הפסיקה קובעת כי המבקש לבטל הסכם גירושין שאושר ושניתן לו תוקף של פסק דין נדרש לעמוד בנטל ראיה גבוה. זאת, בשל אופיו הסופי וההסכמי של ההסכם, הצורך בהגנה על הציפיות הסבירות של בני הזוג והקושי להשיב את המצב לקדמותו.

 

הסכם גירושין כורך וקושר מטיבו ומטבעו ענינים שונים, אשר ההסכמות לגביהם הן תוצאה של פשרה ואיזון, תוך התבוננות הצדדים על ההסכם כמכלול, בלי שכול נושא בהסכם הגירושין מוגדר כחוזה נפרד.

 

בפסקי הדין המאשרים הסכמי גירושין נוהגים השופטים לכתוב כי התרשמו "ששני הצדדים הבינו את ההסכם וחתמו עליו מרצונם תוך הבנת תוצאותיו", או נוסח דומה, ולכן כמעט בלתי אפשרי לבטל הסכם (ע“א 4/80 מונק נ‘ מונק, פ“ד לו(3) עמ‘ 421. בג“ץ 7947/06 קהלני נ' בית הדין הרבני הגדול).

 

עם זאת אין הסכם גירושין שאושר חסין באופן מוחלט מפני ביטולו. צד להסכם אינו מנוע מלטעון לפגם בכריתתו על סמך העילות המפורטות חוק החוזים (חלק כללי) העוסקות ב"פגם ברצון". התביעה במקרה זה לביטול ההסכם מתבססת בעיקר על עילת העושק.

 

עילת העושק מותנית בקיומם של שלושה יסודות מצטברים השלובים זה בזה, כלשון סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי):

"מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה".

 

ואלה מרכיבי העילה המפורטים בפסק הדין:

1. מצבו של העשוק: חולשתו הבאה לביטוי במצוקה שכלית או גופנית. הכוונה לשינוי פתאומי המביא ללחץ כלכלי או פסיכולוגי חמור. המועד הקובע לענין מצבו של העשוק הוא מועד ההתקשרות, ולכן אין צורך שהמצוקה תהיה מתמשכת.

2. התנהגות העושק: מודעותו למצוקה של הצד השני וניצולה. גם חוסר אכפתיות או עצימת עיניים נחשבים כידיעה. המצוקה, החולשה או חוסר הניסיון אינם תלויים בעושק וייתכן וינבעו ממקור אחר לחלוטין.

3. היות תנאי ההסכם גרועים מהמקובל. המבחן ליישום יסוד אי סבירות תנאי ההסכם הוא מבחן אובייקטיבי-חיצוני שמחייב בירור שתי שאלות משנה: "מהו המקובל" ומהי "מידה בלתי סבירה".

 

השופטת אייזנברג קבעה כי כול היסודות האלה מתקיימים במקרה זה. היא שוכנעה כי מצבו הנפשי הירוד של התובע בתקופת הפרידה מנע ממנו לקבל החלטות רציונליות ולנהוג בשיקול דעת בעת שחתם על הסכם הגירושין.

 

השופטת פירטה את הנסיבות המיוחדות שהביאו את התובע למצוקתו הקשה: פירוק התא המשפחתי, שברון הלב, הפרידה היומיומית מילדיו, סיום מערכת יחסים ארוכת שנים שבהן חיו הצדדים כישות אחת, עזיבתו את בית הצדדים, הנסיבות שלפיהן הנתבעת יזמה את הליך הפרידה, העובדה כי הצדדים רכשו בית, השקיעו מכספם וממרצם בשיפוצו ונפרדו זמן קצר לפני המעבר אליו, כשהתובע לא זכה ליהנות מפירות השקעתו, העובדה כי לנתבעת בן זוג חדש שאיתו עברה להתגורר בבית החדש.

 

כך קבעה גם פסיכולוגית שבית המשפט מינה לתת חוות דעת מצבו של התובע: חרדה קיצונית עם סימפטומים דיכאוניים, אשר פגמו ביכולתו להפעיל שיקול דעת סביר. לכן הוא לא היה מסוגל להעריך באותה העת בצורה בוגרת ונכונה את ההשלכות העתידיות של חתימתו על הסכם הגירושין.

 

היסוד השני המזכר לעיל: אין חולק כי הנתבעת היא אשר יזמה וקידמה את הליך הגירושין, יצרה קשר עם עורך הדין והגיעה עם טיוטת הסכם מוכנה. כמי שרצתה לסיים באופן חד-צדדי את מערכת היחסים, היא היתה מודעת למצבו החלש של התובע, בייחוד לאור הנסיבות שהובילו אותה לסיים את מערכת היחסים.

 

היסוד השלישי: לאור אורח החיים של הצדדים ויכולותיהם הכלכליות (הכנסות דומות של כ-9000-8000 ש"ח לחודש) הגיעה השופטת למסקנה כי התובע הסכים במסגרת ההסכם לוויתורים בלתי סבירים הן באיזון הרכוש והן בקביעת דמי המזונות. פסק הדין מפרט את הוויתורים של הבעל: ויתר על מלוא זכויותיו בבית המגורים תמורת סך זעום של 80,000 ש"ח שישולם לו בשתי פעימות, האחת בתוך שנתיים מהגירושין והשנייה בתוך ארבע שנים.

 

הנתבעת קיבלה לבעלותה המלאה ללא איזון כספי את הרכב המשותף ואת תכולת הבית.

 

התובע לבדו התחייב לסלק את יתרת החוב בחשבון המשותף בסך 20,000 ש"ח וכן לסלק הלוואה משותפת בסך 75,000 ש"ח, בעוד הנתבעת נוטלת על עצמה לסלק הלוואה של 20,000 ש"ח בלבד.

 

התובע התחייב להעביר 48,000 ש"ח בשל השיפוץ שערכו הצדדים בבית החדש מקרן ההשתלמות שלו, בעוד שהבית עבר לבעלותה המלאה של הנתבעת.

 

התובע התחייב לשלם מזונות בסך 5,000 ש"ח לחודש לארבעת ילדיו למשך פרק זמן ארוך מהמקובל, כך ששתי בנותיו הבגירות יקבלו מזונות עד הגיען לגיל 27, בתוספת 2,000 ש"ח לבנות הבגירות בכול קיץ.

 

"כל אלה מצביעים באופן גורף על חוסר סבירות ופער ניכר אשר מותיר צד אחד חסר כל וצד אחר בעל נכסים וכספים נזילים", כתבה השופטת. "הסכם גירושין כורך בתוכו מארג של ויתורים ופשרות שעורכים הצדדים, תוך הסתכלות על ההסכם כמכלול, אולם במקרה דנן לא ניתן להתעלם מהוויתורים המפליגים אשר ברי כי לאור מצבו הרגשי של התובע באותה העת נעשו מבלי שהפעיל שיקול דעתו ראוי. די בכך לקבלת התביעה ולהורות על ביטול הסכם הגירושין".

 

התובע ביסס את תביעתו גם על עילות הטעות וההטעיה שבחוק החוזים (חלק כללי). טיעוניו אלה נדחו. לגירסת התובע, עורכת הדין שערכה את ההסכם נפגשה איתו פעמיים בלבד, לא העבירה לעיונו את טיוטת ההסכם, הוא לא נשלח להתייעץ עם מישהו מטעמו, לא נשאל לדעתו ולא הוסבר לו כי עורכת הדין מייצגת את הנתבעת בלבד. התשלום לעורכת הדין בוצע על ידי אביה של הנתבעת.

 

"מסתמן כי התובע היה שרוי במצב נפשי קשה שהוביל אותו לרצות 'לסיים עם זה' כפי שהעיד בבית המשפט, ולא הבין הלכה למעשה את השלכות ההסכם", נאמר בפסק הדין. "אולם העובדה כי התובע לא מצא לנכון להתייעץ עם עורך דין נוסף טרם החתימה על ההסכם הינה בחירתו האישית. אי קבלת ייעוץ משפטי כדבעי אודות זכויותיו אינו מגבש את יסודות עילת הטעות או ההטעייה, שכן לא מדובר על מעשה שנעשה לו ביודעין, או מצג שווא שהוצג לו על ידי צד ג' – הנתבעת או עורכת הדין שערכה את ההסכם".

 

מעדותה של עורכת הדין של האישה התרשמה השופטת כי היא הסבירה את עיקרי ההסכם לצדדים ולא היטעתה את התובע, בייחוד לאור העובדה כי הצדדים הגיעו עם עקרונות הסכמה כתובים, שלהם לא התנגד התובע בפגישה אצל עורכת הדין.

 

השופטת סיכמה: "מדובר בהסכם החורג ממתחם הסבירות באופן שמחזק את מסקנת המומחית וגירסת התובע כי מצבו הנפשי באותה העת פעלו נגדו ביכולת לראות את ההשלכות העתידיות ולקבל עזרה מתאימה. הסכם הגירושין משקף בצורה מובהקת חוסר הגינות חוזית".

 

האפוטרופסות של אם
שנטשה את בנה ונעלמה – הושהתה

פסק דין מיום 3.6.19 של בית המשפט למשפחה בחיפה
א"פ 32867-03-19, השופטת אלה מירז

מאת עו"ד בני דון-יחייא

בית המשפט למשפחה הורה על השהייה לזמן בלתי מוגבל של אפוטרופסות אֵם משום שנטשה את בנה (כיום בן 10.5) לפני כשנתיים ועברה למקום לא ידוע. נקבע כי האב, "העושה חיל בגידולו ובהכלת קשייו של הילד", ישמש אפוטרופוס יחיד לילד בלי שתידרש הסכמה או חתימה מטעם האם לכל פעולה שבדעת האב לבצע למען הילד.

 

עם זאת קבעה השופטת מירז כי האֵם תהא רשאית בעתיד לפעול לשינוי מעמדה המופקע של האפוטרופוסות הטבעית שלה.

 

התביעה התקבלה למרות שהנתבעת, האם, לא קיבלה אותה ואף לא ננקטו הליכים של "תחליף המצאה", כפי שנהוג בעת שלא ניתן לאתר נתבע. השופטת כתבה כי אינה מוצאת לנכון לעכב את מתן פסק הדין משום "שאין לגרום לאב ולילד עינוי דין בדמות ניסיון לאתר, בשנית ובשלישית, את מקום הימצאה של האם. בהינתן כי האם נעלמה מחייו של בנה, ולא יצרה כל קשר או הותירה פרטים לאיתורה, ולוּ במקרה חרום, היא אינה יכולה להסתמך או לצפות לזהירות יתר מצד בית משפט בעמוד בפניו אב ובנו המשלמים מידי יום ביומו את מחיר מעשיה וזקוקים לסעד".

 

פסק הדין ניתן בתביעת האב לקבלת אפוטרופסות בלעדית כלפי בנו, וכפועל יוצא מכך – לשלילת האפוטרופסות הטבעית הנתונה לאֵם מתוקף חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.

 

הילד מתמודד עם הפרעות קשב וריכוז, לקויות קוגנטיביות, לקוּת רגשית וקושי בהבנה ועיבוד מידע. הוא מקבל טיפול תרופתי ומצבו מצריך מעקב פסיכולוגי, פסיכיאטרי ונוירולוגי. טיפולים רפואיים כפופים להסכמת שני ההורים, אך היעלמותה של האם מקשה על האב ואינה מתיישבת עם טובת הילד.

 

סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע: "ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים". שלילה או הגבלה של האפוטרופסות תיתכן מתוקף הוראות סעיף 27 לחוק, נסיבות שלא התקיימו בתיק זה. סעיף 27 קובע:

"הורה של קטין שבית משפט שלום נקט כלפיו בדרך האמורה בסעיף 3(3) או (4) לחוק הנוער (טיפול והשגחה) רשאי בית המשפט לשלול ממנו את אפוטרופסותו על הקטין או להגבילה. הוא הדין אם הוכח להנחת דעתו של בית המשפט כי נתמלאו התנאים שבהם היה בית משפט שלום נוקט כלפי ההורה בדרך האמור".

 

סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות יוצק תוכן לאותה אפוטרופסות טבעית שעליה מצהיר סעיף 14 לחוק. בסעיף 15 נקבע:

"אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצורכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח-יד ועבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם; וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו, והסמכות לייצגו".

 

את המילים "רשות להחזיק בקטין" שבסעיף הנ"ל פירש בית המשפט העליון כך:

" 'הרשות' הנתונה להורים כאפוטרופוסים טבעיים להחזיק בקטין אין מובנה הענקת 'חירות' להורים לבחור בין החזקת הקטין על ידיהם לבין הסרת הדאגה להחזקתו. אין החוק מתיר להם להתנער מחובה זו… על כורחך אתה אומר, כי אין 'הרשות' האמורה אלא חולייה נוספת בכלל החובות והזכויות שבין הורים לילדם" (ע“א 212/85 פלוני נ‘ פלונים, פ“ד לט(4) עמ‘ 309).

 

הפסיקה קבעה כי זכותו של ההורה הטבעי לשמש אפוטרופוס לילדיו היא חובה רחבה ומרחיקת לכת המוטלת על כתפיו כלפי ילדיו. השופטת מירז כתבה: "היכן שמשוכנע בית המשפט שהורה פרק כל עול והתנער כליל מחובותיו כלפי ילדו, הפקיר את ילדו כחפץ עזוב מבלי להביט לאחור, הרי שאותה 'טבעיות' המצויה בבסיס אפוטרופסותו כלפי ילדו התפוגגה. באותה נשימה יש לראות בהורה כגון זה כמי שאינו מקיים את חובותיו מתוקף חוק הכשרות".

 

השופטת הוסיפה כי שוכנעה שהאם בחרה בכוונה, ולא מכורח נסיבות חייה, להיעלם מחייו של הילד בלי להשאיר אחריה כל פרט או רמז למקום הימצאה. היעלמותה משפיעה על מצבו המצער של הילד ועל יכולתו של האב לפעול באופן מלא, רצוף ומהיר לטובת הבן.

 

למעלה מהצורך הוסיפה השופטת כי היתה מגיעה לתוצאה זהה מתוקף הוראות סעיף 28 לחוק הכשרות:

"מת אחד ההורים, תהא האפוטרופסות על הקטין להורה השני; ואולם רשאי בית המשפט, בנוסף על אותו הורה, למנות לקטין אפוטרופוס באופן כללי או לענינים שיקבע בית המשפט; והוא הדין אם אחד ההורים הוכרז פסול-דין, או שאינו מסוגל למלא חובותיו לפי פרק זה, או שבית המשפט קבע, בהחלטה מנומקת, כי ההורה נמנע, ללא סיבה סבירה, מלמלא את חובותיו האמורות, כולן או מקצתן או שהאפוטרופסות לקטין נשללה ממנו על ידי בית המשפט, וכן אם אחד ההורים אינו ידוע, או שלא היה נשוי להורה השני ולא הכיר בקטין כבילדו".

 

למרות סמכותה לשלול כליל את האפוטרופסות של האם, דבר שעלול לסתום את הגולל על חזרתה לחייו של הבן, בחרה השופטת ליישם מתווה שנקבע בפסק דין של השופט אסף זגורי מבית המשפט למשפחה בנצרת: השהיית האפוטרופסות של האֵם לזמן בלתי מוגבל.

 

התוצאה, בלשון בית המשפט: "אני מקבלת את תביעת האב וקובעת כי לו נתונה הסמכות והרשות הבלעדית לתת הסכמתו ו/או לחתום לשם הסכמתו בכל הדרוש לטובתו, רווחתו, בריאותו, רכושו, זכויותיו, ביטחונו וחינוכו של הילד. כך, למען הסר ספק, מבלי להיזקק לחתימתה או הסכמתה של האֵם".

 

לא פוסקים פיצויי נזיקין
בשל חוסר נאמנות של בן זוג

פסק דין מיום 5.6.19 של בית הדין הרבני ברחובות
תיק 1207802-3, הדיינים הרב יהודה שחור, הרב יאיר לרנר והרב ירון נבון

מאת עו"ד בני דון-יחייא

התובע הגיש נגד אשתו תביעה לגירושין, לחיוב בפיצויי גירושין ולתשלום הוצאות שהיא גרמה לו. התביעה הוגשה לאחר שהתגלה לו לדבריו כי אשתו מנהלת רומן עם אדם זר שאיתו היא עובדת. הוא תבע פיצויים בסך 300,000 ש"ח וכן 150,000 ש"ח הוצאות.

 

הבעל הציג לבית הדין הוכחות על חוסר נאמנותה של אשתו, הכוללות מיסרונים ותמונות שלה עם אדם אחר. האישה טענה שלא היה לה קשר רומנטי עם האיש, אלא רק "קשר של חברות וחמלה מצד אותו אדם שסייע לה".

 

לדברי האישה, הבעל נקט נגדה במשך השנים יחס משפיל, קללות, איומים, כפה עליה יחסי אישות ואילץ אותה לבצע הפלה. לדבריה, לבעל יש קשר רומנטי עם אישה אחרת.

 

הדיינים דחו את התביעה. הם כתבו: "לא מצאנו בשום פוסק שמחייב אישה שהרסה את חיי הנישואין (לפי דברי הבעל) לשלם פיצויים לבעל על הרס חיי משפחה. מצינו בהלכה שאישה הבוגדת בבעלה או עשתה מעשי כיעור מפסידה את כתובתה או מתנות שקיבלה, אך לא תשלום פיצויים לבעלה".

 

כן צוין בפסק הדין כי גם בפסיקת בית המשפט העליון לא נפסקים במקרים כאלה פיצויים לבעל (ע"א 8489/12 וע"א 5258/98).

 

פסק הדין סוקר את פסיקת בתי הדין בעבר במקרים של חיוב הבעל לפצות את אשתו בעת שהוא רוצה להתגרש והיא מסרבת. היו מקרים של נישואין ארוכים שבהם חוייב הבעל לפצות את האישה בסכום מסוים כדי שתסכים להתגרש. הסכום נקבע לפי שיקול דעת בית הדין בהתאם לנסיבות, היקף הרכוש והמצב הכלכלי של הצדדים.

 

נוהג החיוב בפיצויים חל גם כשאין חובת הלכתית על הבעל לתת גט לאשתו, אלא שהגירושין נובעים כתוצאה מהמצב האובייקטיבי בין הצדדים.

 

הדעה הרווחת בבתי הדין היא שלפי ההלכה אין מושג של פיצויים בעת הגירושין. אבל במקרים חריגים, כשסכום הכתובה נמוך, ייפסקו פיצויים. גובהם נקבע לפי שיקול דעתם של הדיינים בהתאם לנסיבות.

 

עניין שגרתי הוא שבעל תובע גירושין, האישה מסרבת אבל מודיעה כי תסכים אם תקבל חלק גדול יותר מהרכוש כפיצוי על הסכמתה להתגרש. התשלום הכספי בא לפעמים כפיצוי בשל ויתורה של האישה על מזונותיה עם הגירושין. לפעמים מציעים דיינים לבעל במהלך הדיון לתת כסף לאשתו תמורת הסכמתה להתגרש, אך לרוב לא יחייבו אותו לכך בפסק דין.

 

דיינים רבים רואים בכך מעין תחליף לפיצויים, שכן לפי ההלכה אין מקום לאיזון משאבים. במקרה אחד נכתב בפסק דין של בית הדין הרבני הגדול: "הבעל ייצא ידי חובתו בתשלום פיצויים בזה שהיא תקבל את חצי רכושו".

 

במקרה אחד חוייב הבעל בפיצויים בשל "הרס המשפחה ועוגמת הנפש של ארבע שנים, שמרד באשתו והשאיר אותה אלמנה בחיי בעלה".

 

במקרה אחר כתבו הדיינים: "על בית הדין לחזק את העיקרון המונח ביסוד הכתובה 'שלא תהיה קלה בעיניו לגרשה' וכן בהפעלת 'מנגנון' הפיצויים שלפיו יוכל הבעל לפצות את האישה על הסבל הרב שיצר אצלה ועל הבושה הרבה שגרם לה בהטביעו בה בעל כורחה אות קין של 'גרושה' ".

 

במקרה אחד התחייב הבעל בכתובה של מיליון שקלים ישנים, שערכם בעת הדיון בבית הדין היה מעל חצי מיליון ש"ח. האישה חוייבה בבית המשפט לשלם לבעל מחצית הפנסיה שלה לפי הסדר איזון המשאבים. הדיינים ראו את הבעל כאשם בגירושין וקבעו שעליו לפצות את אשתו בהצמדת הכתובה או בפיצויים. כיוון ששיערו שאין לו כסף, הם חייבו אותו לשלם לה 1,800 ש"ח לחודש עד אחרית ימיה.

 

בשל האמור לעיל נדחתה בתיק זה תביעת הבעל פיצויים בטענת חוסר הנאמנות של אשתו. גם תביעות להוצאות נדחתה, שכן לא היה צורך להשפיע על האישה להסכים להתגרש: היא הביעה את הסכמתה כבר בדיון הראשון וגם הודיעה שאינה תובעת את כתובתה.

 

אישה זכתה במחצית תמורת בית
שבעלה מכר מאחורי גבה

פסק דין מיום 14.3.18 של בית המשפט למשפחה בחיפה
תמ"ש 4283-07-14, השופטת שלי אייזנברג

מאת עו"ד בני דון-יחייא

הנתבע מכר את בית המגורים של הצדדים, שנבנה על קרקע שקיבל במתנה לפני הנישואין, ללא ידיעתה של אשתו, התובעת. בכספי תמורת הבית עשה כבשלו. האישה הגישה תביעה לקבלת מחצית הכספים – 450,000 ש"ח – כן תבעה פיצויים בסך 50,000 ש"ח בשל התנהלותו זו של בעלה.

 

הצדדים הם בני זוג דרוזים. התובעת גרה בבית עם שלושת הילדים 23 שנים. היא טענה כי הנתבע הזמין אותה ליום כיף, ובזמן שבילו יחד בתל אביב מכר את הבית והעביר את תכולתו לדירה שכורה וישנה. אחרי מכירת הבית, הוסיפה, "בין לילה הועברה לדירה קטנה ועזובה".

 

הנתבע קיבל את הקרקע שעליה נבנה הבית במתנה מאביו לפני הנישואין. הוא בנה את הבית לפני החתונה ורשם אותו בטאבו על שמו בלבד. לפיכך, על פניו, הבית הוא נכס שאינו בר איזון מכוח סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג.

 

ואולם התובעת הוכיחה "כוונת שיתוף ספציפית" ביחס לבית. בין היתר הסתמכה השופטת אייזנברג על התקופה המשמעותית שבה חיו הצדדים בבית – 23 שנים – הבאת שלושה ילדים לעולם באותו בית, העובדה שהוריה של התובעת סייעו לבנייה, לקיחת משכנתא חלקית על שם שני הצדדים לצורך הבנייה, כשההחזר החודשי שולם מחשבונם המשותף של בני הזוג.

 

כן לקחה השופטת בחשבון כי הבית הושבח לאחר הנישואין והושקעו בו כספים משותפים. בנוסף נלקחו בחשבון עקרונות של הגינות ומניעת פערי כוחות כלכליים בין הצדדים בעת הגירושין. לפיכך פסקה כי מחצית הזכויות בבית שייכת לתובעת, ועל הנתבע לתת לה את מחצית התמורה שקיבל.

 

השופטת חייבה את הנתבע גם לשלם לתובעת 50,000 ש"ח פיצויים בשל התנהלותו. היא קיבלה את גרסת התובעת כי הוא מכר את הבית שלא על דעתה "מאחורי גבה ממש", העביר את תכולתה לדירה שכורה, רכש בכספי תמורת הבית נכס מקרקעין על שם אחותו ומגרש נוסף על שמו – בלי שיידע את התובעת בכך.

 

"לא ניתן לגדוע באבחת חרב את חייה והרגליה של התובעת, קיומה והסתמכותה על בית מגוריה משך 23 שנים ומשאבים שצברו הצדדים במשך השנים בניהול תא כלכלי ומשפחתי אחד, אך בשל רצון אחד הצדדים בפרידה", כתבה השופטת.

 

סעיף 4 לחוק יחסי ממון בין בני זוג קובע: "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינם של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני ולהטיל עליו אחריות לחובות השני".

 

סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, המוזכר לעיל, קובע: "עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג למעט – (1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין…".

 

חרף תחולת משטר איזון המשאבים כאמור, התפתחה בפסיקה הלכה המאפשרת הוכחת כוונת שיתוף ספציפי מכוח הדינים הכלליים, להבדיל מהלכת השיתוף הכללית, החלה על בני זוג שנישאו עד לחקיקת חוק יחסי ממון. שורשי ההלכה בפסק הדין ברע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי:

 

"כפי שנקבע לא אחת, דירת המגורים היא נכס משפחתי מובהק, לעיתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד. מטעם זה, לשיטתי, יש טעם להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים, כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם. עם זאת לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח דין כללי, שאם תאמר כן נמצאת מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף, שלשיטתי אינה חלה במקביל לחוק יחסי ממון… על מנת שתוקנינה זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן הזוג האחד לבן הזוג האחר, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות, נוסף על עצם קיום הנישואין, שמהן ניתן להסיק – מכוח הדין הכללי – הקניית זכויות בדירת מגורים".

           

בפסק דין נוסף של בית המשפט העליון (בע"מ 1398/11) סיכם כב' השופט דנציגר:

 

"על בן הזוג שמבקש שיתנו לו מחצית הזכויות בדירת המגורים שרשומה על שמו של בן הזוג האחר, מוטל להוכיח – מעבר לקיומם של חיי נישואים משותפים, אף אם ממושכים –  קיומו של 'דבר מה נוסף' שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי. מעיון בפסיקה עולה כי במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצידו של בן הזוג הטוען לשיתוף והשקעות אלה היוו 'דבר מה נוסף' המעיד על כוונת השיתוף".

 

השופטת קבעה כי נסיבות המקרה יוצרות אותו "שיתוף ספציפי" בבית.

 

עוד ביססה השופטת את פסק הדין על "דיני הרשות", שכן משך מגורים ארוכי טווח ויתר אמות המידה המצוינות לעיל בדבר הסתמכות והשתתפותה בבניית הבית, "יוצרים זכות של ברת-רשות שלצידה היתה זכאית התובעת לפיצוי כספי מכוח אותה זכות".

 

צוואה נפסלה משום שהוכח
כי בנו של המנוח נטל חלק בעריכתה

החלטה מיום 5.6.19 של בית המשפט העליון
בע"מ 384/19, השופט ניל הנדל

מאת עו"ד בני דון-יחייא

אביו של המבקש נפטר והותיר צוואה. המבקש הגיש אותה לקיום, אבל אשתו השנייה של האב המנוח התנגדה: היא טענה שהמבקש נטל חלק בעריכת הצוואה ולכן יש לפסול אותה. בית המשפט למשפחה בראשון לציון (השופטת שטיין) קיבל את ההתנגדות, קבע שהצוואה פסולה וקיים צוואה קודמת של המנוח, שבה הוריש לאשתו השנייה את כול רכושו. בצוואה שנפסלה הוריש המנוח לבנו את מחצית דירתו.

 

הבן עירער לבית המשפט המחוזי במחוז המרכז-לוד, והפסיד (השופטים היו פלאוט, ויצמן ורוטנברג), ולאחר מכן הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, שנדחתה. רשימה זו עוסקת בהחלטת בית המשפט העליון.

 

הבקשה לרשות ערעור נדחתה משום שמדובר ב"גלגול שלישי" של התיק. הפסיקה העקבית קובעת כי על המבקש רשות ערעור לשכנע כי "קיימת בענינו שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, או שמתן רשות הערעור דרוש כדי למנוע עיוות דין". השופט ניל הנדל לא מצא כי יש הצדקה למתן רשות ערעור אך הוסיף כי גם אם היה מדובר בערעור בזכות הוא היה דוחה אותה מהנימוקים שיפורטו בהמשך.

 

הצוואה בוטלה בשל מעורבות המבקש בעריכתה, בניגוד להוראת סעיף 35 לחוק הירושה. שתי הערכאות הראשונות ביססו את מסקנתן, כי הבן לקח חלק בעריכת הצוואה באופן שמוביל לבטלותה, על סמך ראיות נסיבתיות ועל התמונה הכוללת העולה מהן.

 

אחת הראיות: המבקש הסתיר כי הוא זה שהסיע את אביו לעורך הדין שהכין את הצוואה. הוא טען שהנסיעה נועדה לניחום אבלים ולביקור נכדים, אך השופטים לא האמינו לו. שופטת בית המשפט למשפחה ציינה כי המבקש מתגורר באותו מושב שבו מתגורר עורך הדין שערך את הצוואה.

 

ועוד: הוכח כי עורך הדין שבפניו נחתמה הצוואה לא הבחין במצבו הרפואי הירוד של המנוח בעת שחתם על הצוואה: הוא סבל ממחלת לב, מחלת ריאות חסימתית כרונית, קוצר נשימה הולך ומחמיר עם שיעול והוא טופל בחמצן בביתו. למרות מצב זה, שנתמך במסמכים רפואיים, עורך הדין העיד כי מצבו הבריאותי של המנוח בעת שהופיע בפניו היה "מעולה, לא היה שום חשד שבחשדות".

 

כן הוכח שהמנוח שהה במשרדו של עורך הדין זמן קצר, עובדה שביססה את המסקנה שהמבקש היה מעורב בעריכת הצוואה והמנוח הגיע אך כדי לחתום עליה.

 

עוד נקבע כי המנוח לא הכיר את עורך הדין וכן שעורך הדין ידע על פרטים שנרשמו בצוואה, שלא היה בידיעת המנוח, אבל היו בידיעת המבקש. עובדה זו מבססת את המסקנה כי הבן הוא שמסר את פרטי הצוואה לעורך הדין ובכך נטל חלק בעריכתה.

 

בית המשפט המחוזי הבהיר כי מעדותו של עוה"ד עולות שתי מסקנות אפשריות:

מסקנה אחת היא שהמנוח שהה אצל עורך הדין כאמור זמן קצר בלבד, כך שלא שם לב למצבו. במקרה כזה מתעורר החשש שהמבקש היה מעורב בעריכת הצוואה, נתן את כל הפרטים לעורך הדין, והמנוח הגיע כאמור רק כדי לחתום על הצוואה ללא קבלת הסבר מניח את הדעת בדבר השלכות ומשמעות חתימתו.

 

האפשרות השנייה היא כי עדות עורך הדין אינה נכונה, וגם במקרה כזה המסקנה היא כי המבקש היה מעורב בעריכת הצוואה ועורך הדין אך שימש "כידו הארוכה".

 

הראיות שהוגשו תמכו במסקנה שסעיף 35 לחוק הירושה חל על המקרה. הסעיף קובע:

"הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה".

 

השופט הנדל כתב כי "תכליתו של סעיף 35 היא לשמור על האוטונומיה של המנוח. כיבוד רצון המת והכלל במשפט העברי שלפיו 'מצווה לקיים דברי המת' משמעותם כיבוד רצונו שלו, ולא של אחר. על כן, במקרה שבו הוראות צוואה מזכות את העד לעשיית הצוואה או את הלוקח באופן אחר חלק בעריכתה – דין הצוואה להתבטל".

 

השופט הוסיף כי סעיף 35 אינו דורש הוכחת קשר סיבתי בין פעולות העד והלוקח חלק בהכנת הצוואה לבין ההוראה הצוואה המטיבה איתו. "על הנהנה להתרחק מפעולת עשיית או עריכת הצוואה. תוצאה זו מגינה על המצווה ומהווה הרתעה ראויה כנגד מעורבות במלאכת עריכת הצוואה על ידי גורם שעשוי להרוויח מכך".

 

עוד ביסס השופט הנדל את החלטתו על האמור בפסק הדין של בית המשפט המחוזי כי מחצית מהדירה שהיתה בבעלות המנוח ניתנה לו על ידי המשיבה, אשתו השנייה. לפיכך קיים קושי לקבל את הטענה שהמנוח רצה להוריש את זכויותיו בדירה לבנו מנישואיו הראשונים, ולא למשיבה ולילדיה.

 

 

הופחתו מזונות
בגלל סרבות קשר של הילדים

פסק דין מיום 19.1.19 של בית המשפט למשפחה בירושלים
תלה"מ 65003-01-17, השופטת אורית בן דור ליבל

מאת עו"ד בני דון-יחייא

תביעת אב לביטול חיובו במזונות ילדיו בשל סרבנות קשר איתו. מדובר בזוג חרדי, כשתובע פרש מאורח החיים הדתי ומהקהילה החרדית שאליה השתייכו הצדדים וילדיהם.

 

בית המשפט קיבל את התביעה תוך סקירת הלכת בית המשפט העליון בנושא של סרבנות קשר של ילדים עם אביהם. ההלכה היא שניתן לצמצם את חובת המזונות, כולה או מקצתה, כשמדובר בילד מורד המסרב לקיים קשר עם אביו בניגוד להוראת בית המשפט. מטרת הפטור: לגרום לילד לחדש את הקשר עם ההורה. כשהילד מעל גיל שש, חיוב אביו במזונותיו הוא מדין צדקה, ואין חובה לתת צדקה לאדם שמתנכר לאביו (ע"א 1880/94 קטן נ' קטן, פ"ד מט(1) עמ' 215; ע"א 4322/90 אדלשטיין נ' אדלשטיין, פ"ד מו (1) עמ' 289).

 

ייתכנו מקרים שבהם מסרב ילד לראות את אביו (או את אמו) ואינו נוהג בהם מצוות כיבוד אב ואם, אך הוא לא יוכרז כילד "מורד". אלה מקרים שלא ניתן לתלות את האשם.

 

כן נפסק בבית המשפט העליון שיש לנקוט בצעד של שלילת המזונות או הפחתתם בשל סרבנות קשר בזהירות ובריסון, מתוך הבנה כי מדובר בצעד קיצוני שיש להימנע ממנו אלא אם קיימות נסיבות יוצאות דופן המצדיקות זאת. יש לשקול תמיד חלופה מתונה יותר (כגון הקטנת מזונות). כן נקבע בפסיקה כי יש לנקוט בהליך טיפולי מקדים לפני בירור התביעה.

 

על השופט לבחון בין היתר את השיקולים הבאים: 1. האם סרבנות הקשר נובעת אך מרצונו של הילד או שקיימת להורה המנוכר אשמה במצב. 2. האם ההורה המנוכר נקט בכול הפעולות והאמצעים הנדרשים לצורך חידוש הקשר. 3. האם ביטול המזונות עלול לגרום לסיכול הסיכוי לחידוש הקשר. 4. מה תהיה השפעת ביטול המזונות על קיומו הכלכלי הסביר של הילד. 5. גילו של הילד: האם הוא קטין או בגיר ומה מקור חיוב האב במזונותיו (רע"א 37610/10).

 

במקרה זה הילדים בני למעלה מ-6 שנים, ולכן מקור החיוב של התובע במזונותיהם הוא מדין צדקה. עמדת כול הגורמים הטיפוליים והמקצועיים היא שהאשם בסירוב הילדים לקשר עם אביהם אינו נעוץ בו (לא באורחות חייו החדשים ולא ברצון להשתמט מתשלום המזונות) וכי סירובם אינו רציונאלי אלא נובע מהסתה מצד הנתבעת. ואפילו אם חדלה מכך הנתבעת כיום הרי שפירות מעשיה ומחדליה מטביעים עדיין את אותותיהם.

 

בסיכומיה טענה הנתבעת שהתובע "דבק ברצונו לחשוף את הילדים לעולמות ולתכנים החדשים שלו" ולגרור אותם לקונפליקט דתי ועל כן אין הוא מוצא מסילות ללבם. לדבריה, התובע מקנטר את הילדים בדברים על אורחות חייהם ומביע את סלידתו מדרכם ובכך מרחיק אותם ממנו. כן הדגישה כי מניעיו כספיים בניסיון להתחמק מתשלום מזונות.

 

ואולם השופטת אורית בן דור ליבל קבעה כי מיד לאחר הפירוד קיבל התובע על עצמו להקפיד על אורח החיים הדתי של הילדים בזמן שהותם אצלו "גם במחיר של קיום מצוות ומעשים שאיתם הוא לא מזדהה".

 

בתסקיר הרווחה נאמר שהאם התקשתה להסתיר את עמדתה כי אינה רואה כול תועלת בקשר של הילדים עם אביהם, "וניכר כי היא מביאה את הילדים למפגשים עם האב מתוך אילוץ וכורח, כאשר מסרים אלו מועברים לילדים בצורה ישירה או עקיפה".

 

התסקיר ציטט מחוות דעת של פסיכולוג שפגש את הילדים: "כל המומחים המעורבים בתיק הדגישו תמיד את הנזק המתמשך להתפתחותם של הילדים. לפי מצב העניינים המתואר ניתן להסיק שההסתה שמטרתה הדרת האב נמשכת במלוא עוזה, וכך נמשכת מצוקת הילדים".

 

"התובע (ככל אב אחר) אינו 'כספומט' והילדים אינם חופשיים מחובתם כלפיו לנהוג בו במידת הכבוד המקובלת ובכללה לקיים עימו קשר", כתבה השופטת. "עמדת הילדים אינה יכולה לעמוד בכפיפה אחת עם המשך הטלת מלוא החיוב על התובע לתרום לפרנסתם. באיזון הראוי בין שמירה על צורכיהם הבסיסיים של הילדים ושמירה על טובתם לבין הביטוי שיש ליתן להתנהלותם, בית המשפט סבור כי יש להורות על צמצום היקף החיוב במזונות".

 

וכך נימקה השופטת את החלטתה לא לבטל לחלוטין את החיוב במזונות:  "בית המשפט עוד לא הרים ידיים מפני אפשרות של שיקום הקשר בין הקטינים לתובע באמצעות צעדים טיפוליים. על מנת שההכרעה לא תביא לסופם של הניסיונות להשיב בנים על אבות יש להורות בשלב ראשון על צמצום החיוב ולא על ביטולו".

 

עוד כתבה השופטת כי הילדים עדיין צעירים וכי במידה רבה הם כבר משלמים מחיר כבד בשל גירושי הוריהם. ביטול המזונות וכפועל יוצא מכך פגיעה אפשרית ברמת חייהם עלול להתפרש על ידם כצעד עונשי נוסף. מאידך, השופטת שוכנעה שהפחתת המזונות לא תותירם בחוסר כול וכי צמצום החיוב יגרום אולי לילדים להבין שעליהם לתקן את אורחותיהם בטרם יבוטל החיוב באופן מוחלט.

 

"על הורה מנכר להפנים ולהבין כי תוצאה אפשרית של הסתתו היא שייאלץ לשאת לבדו הן בעול הטיפול בקטינים והן בעול פרנסתם ונשיאה בכל צרכיהם", נאמר בפסק הדין.

 

בנוסף לטעם הנ"ל מצאה השופטת הצדקה להקטנת המזונות בשל שינויי נסיבות מהותיים.

 

השופטת הקטינה את סכום המזונות לסך 500 ש"ח לכול ילד (במקום 1,100 ש"ח) וקבעה כי אם יחודש הקשר באופן משמעותי בין האב לילדיו תהיה בכך עילה לאם לעתור להגדלת החיוב. אם תחול הרעה נוספת בקיום הקשר תהיה בכך עילה לאב לעתור להפחתת החיוב או לביטולו.

 

אם שניכרה את הילד מאביו חוייבה
בפיצויים בסך 250 אלף ש"ח

פסק דין של בית המשפט למשפחה בתל אביב מיום 29.1.19

מאת עו"ד בני דון-יחייא

האם יהודייה, האב מוסלמי. הילד המשותף בן 14. בשל הבדלי הדתות  ורצונה של האם להסתיר את עברה מעיני הקהילה הדתית שאליה השתייכה לאחר גירושיה, כמי שנישאה וילדה ילד למוסלמי, היא גרמה לנתק בין הילד לאביו. האב הגיש תביעת פיצויים וזכה בסך 250,000 ש"ח.

 

לאחר לידת הילד, האם והילד התאסלמו. כשנה לאחר מכן ההורים נפרדו, האם שבה לדת היהודית והחלה לקיים אורח חיים חרדי, נישאה בשנית ומאז היא מגדלת את הילד כיהודי חרדי.

 

לטענת האם, התובע הסתיר ממנה בתחילת הקשר שהוא מוסלמי וכי אין מדובר בהפרה בזדון מצידה של הסדרי השהות אלא הנסיבות הקשות ביותר מבחינה אובייקטיבית, של ילד דתי הגדל בישוב דתי ומקבל חינוך דתי, גרמו לנתק. טענותיה נידחו.

 

השופטת איריס ארבל-אסל כתבה כי לפי החוק, לכול אחד מההורים מעמד שווה ביחס לילדים הקטינים, וזכותו של כול הורה לקיים קשר עם הילדים – זהה. זו זכות טבעית בעלת מימד חוקתי. "מניעת קשר בין הורה לילדו, כשאין לכך צידוק ממשי, באמצעות הפעלת אמצעים פסיכולוגיים שונים על הילד, אשר גורמים לניתוקו ולהתנכרות מצידו להורה האחר, היא תופעה פסולה".

 

הפסיקה הכירה מכבר בתופעת הניכור ההורי כמקימה עילת תביעה נזיקית, החוסה תחת העוולה של הפרת חובה חקוקה על פי סעיף 287 לחוק העונשין או תחת עוולת הרשלנות המעוגנת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין. במקרה זה נקבע כי התנהלות האם הקימה את שתי העוולות.

 

לשם ייחוס אחריות בעוולת הרשלנות על בית המשפט לבחון התקיימותם של 4 יסודות: קיומה של חובת זהירות של המעוול כלפי הניזוק, הפרת חובה זו, קיומו של נזק וקשר סיבתי בין ההפרה ובין הנזק.

 

הפסיקה קבעה כי זיקה של הורות לילד משותף, בין אם ההורים מתגוררים יחדיו ובין אם לאו, טומנת בחובה באופן מובנה חובת זהירות של כול הורה כלפי משנהו בכול הקשור לענינים העולים מתוך הקשר האישי והקירבה המיוחדת הנוגעים לילד המשותף.

 

המשמעות של חובת הזהירות היא שכול הורה חייב לנהוג באופן שיאפשר לילד  לקיים קשר עם ההורה האחר. כפועל יוצא, אדם סביר יכול לצפות כי הסתה של הילד המשותף על ידי הורה אחד כנגד ההורה האחר, שתוצאתה האפשרית היא פגיעה בקשר בין הילד המשותף להורה השני, תגרום נזק לאותו הורה.

 

בשל נתוני מקרה זה, הכוללים רגישות מיוחדת הנובעות מהשתייכות ההורים לדתות שונות, סברה השופטת כי חלה על הצדדים חובת זהירות מוגברת.

 

השופטת ציינה כי בשנים הראשונות הילד הביע רצון ושמחה לפגוש את אביו, אך בשל הסתת אמו התחלפו תחושותיו לחרדות, פחדים ורתיעה מוחלטת מכול מפגש עם האב. עוד נקבע כי האם פעלה בזדון למחוק את האב מחייה ומחיי הילד.

 

השופטת דחתה את טענות האם על אלימות מצד האב. "ככול הנראה, האם התחרטה בדיעבד על בחירתה להינשא לאב ולהביא עמו ילד לעולם, ולכן בחרה לאמץ לעצמה נרטיב לפיו היא היתה קורבן לאלימות ושטיפת מוח על מנת להרחיק את עצמה ככול הניתן מהאחריות למעשיה".

 

האם החליפה את שמו של הילד על דעת עצמה, העתיקה את מקום מגוריה פעם אחר פעם וסירבה לשתף פעולה עם גורמי הרווחה. "אין ולא יכול להיות ספק כי המצב הקיים, בו הקטין מבוצר בעמדתו ומביע סרבנות קשה לכול קשר עם האב, הוא תוצאה של התנהלות האם, אשר גרמה במו ידיה ומתוך רצון וכוונה מלאים לנתק בין האב לבין הקטין", נאמר בפסק הדין. "אין ספק כי במעשיה ובמחדליה הפרה האם את חובת הזהירות כלפי האב. כן אין ספק כי במעשיה הסבה האם נזק לאב, שנמנעה ממנו הזכות הבסיסית להיות בקשר עם בנו בכורו, אשר נמחה לחלוטין מחייו על ידי מעשיה ומחדליה של האם".

 

בנוסף, במעשיה ובמחדליה הפרה האם החלטות של ביהמ"ש והוראות של גורמי הרווחה והגורמים המטפלים, שביהמ"ש הסמיך אותם לתת הוראות להסדרי שהות. בכך הפרה עוולה חקוקה הקבועה בסעיף 287 לחוק העונשין: "המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו עניין דינו מאסר שנתיים".

 

את העוולה של הפרת חובה חקוקה מרכיבים 5 יסודות: 1. חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק. 2. החיקוק נועד לטובתו או להגנתו של הניזוק. 3. המזיק הפר את החובה המוטלת עליו. 4. ההפרה גרמה לניזוק נזק. 5. הנזק שנגרם הוא מסוג הנזק אליו התכוון החיקוק.

 

עובדות המקרה תואמות את יסודות העוולה: ביהמ"ש והגורמים הטיפוליים חייבו את האם לפעול כדי לאפשר לאב לקיים קשר עם בנו. החלטות אלה נועדו לטובת האב (ולטובת הילד עצמו). האם הפרה את ההחלטות וההוראות ומנעה כול אפשרות לקשר בין האב לבין הילד. כתוצאה ממעשיה ומחדליה של האם נותק הקשר בין האב לבין ילדו, דבר שגרם לנזק אשר היתה כוונה למנוע.

 

השופטת קבעה כי הנזק שנגרם לאב כתוצאה מאובדן הקשר עם בנו גדול ביותר, אך קשה לכימות כספי מדויק. בהתחשב בפרק הזמן הארוך שבו מנעה האם את הקשר, בריבוי ההפרות החוזרות ונשנות של החלטות שיפוטיות ובריבוי המעשים והמחדלים שביצעה האם תוך שידעה, או שהיה עליה לדעת, כי הם עלולים להביא לניתוק הקשר בין האב לבין בנו, חייבה השופטת את האם בסכום גבוה מהמקובל במקרים כאלה – 250,000 ש"ח.

 

תיק תמ"ש 58854-07-14, השופטת איריס ארבל-אסל

 

ילד קטין יכול להיות
משמורן לילדו

פסק דין מיום 11.5.19 של בית המשפט למשפחה בתל אביב

מאת עו"ד בני דון-יחייא

האם ילד שלא הגיע לגיל  18 – "קטין" – שנולד לו ילד יכול להיות משמורן על ילדו? האם משום שהוא קטין תישלל ממנו הזכות להיות משמורן? בית המשפט פסק שבתנאים מסוימים, ובהתאם  לגילו של האב, גם נער קטין יכול להיות משמורן ואפוטרופוס על בנו. זאת אם יקבל חיזוק וסיוע מהוריו.

 

את תביעת המשמורת בתיק זה הגישה האם, בת 20, ממשפחה חרדית המתגוררת בבית הוריה. האב בן 17.5, תלמיד כיתה י"ב. הוא גר עם הוריו שמקבלים באהבה את לידת נכדם שאינו בן שנה עדיין וערוכים לשהייתו בביתם. האב מבקש משמורת משותפת ולחילופין אחריות הורית משותפת. תסקיר הסעד שהזמין בית המשפט המליץ כי התינוק ישהה עם אביו פעמיים באמצע השבוע כולל לינה ובכול סוף שבוע שני.

 

סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע כי ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים. לפיכך הפך האב הקטין בעצמו, מעת הולדת בנו, לאפוטרופוס טבעי על הילד. על פי הפסיקה וחוק הכשרות, לאב אחריות הורית משותפת ביחד עם האם בכול הקשור לחינוכו, לימודיו ובריאותו של ילדם.

 

השופטת אילוטוביץ' סגל כתבה כי בשורה של חוקים ניתנה גושפנקה לפעולות שמבוצעות או נדרשות על ידי קטינים. מכך הסיקה כי גם קטין יכול להיות משמורן על בנו הקטין, כפוף למספר סייגים ומבחנים, כשכול מקרה ייבחן לגופו.

 

עמדת השופטת היא "שניתן 'לייבא' את העקרונות בדבר 'אמנציפציה של קטינים' הנוהגת במדינות רבות בעולם, לפיה ניתן להעניק בצו שיפוטי זכויות משפטיות חריגות לקטינים לשם התקשרות בברית נישואין, מתן עצמאות כלכלית, התגייסות לשירות צבאי ועוד".

 

זאת ייעשה, לדעת השופטת, רק תוך יישום קפדני ומצומצם יותר של הדוקטרינה מזו הנוהגת בארה"ב, כך שהענקת האמנציפציה לא תהפוך את האב הקטין ל״קטין עצמאי״ במובנו הרגיל של מונח זה כפי שהדבר בא לביטוי בארה"ב, אלא שבהתקיים תנאים מסוימים ובשים לב לגיל האב ולגיל הקטין ניתן יהיה להכיר ולהחיל עליו אחריות כלפי בנו הקטין.

 

במקרה זה סברה השופטת שיש לאפשר לאב הקטין להפוך ל״הורה עצמאי״ היכול לקבל החלטות בנוגע לבריאותו ולחינוכו של בנו. השופטת הסתמכה גם על כך שהאב כמעט בן 18 "בעל מעטפת משפחתית אשר מסייעת לו ותסייע לו בגידול בנו הקטין, ותסקיר התומך בהורותו ובמשמורת משותפת".

 

פסק הדין קבע כי כול עוד האב מתגורר עם הוריו אזי זמני השהות שלו עם בנו יהיו פעמיים באמצע שבוע כולל לינה וכול סוף שבוע שני, בסיועם של ההורים. עוד נפסק כי כשהאב יגיע לגיל 18 המשמורת תהיה משותפת, בהתאם להמלצות התסקיר.

 

מתסקיר הסעד שהזמינה השופטת התברר כי לאם קשיים הקשורים ללידת הילד. היא בת למשפחה  המונה 12 נפשות מתקשה עם גידול הקטין ומצויה בבדידות חברתית מאז הלידה, עצובה וכואבת את המציאות שאיתה עליה להתמודד.

 

העו"ס (העובדת הסוציאלית) התרשמה שהאם אוהבת את בנה אך מתמודדת עם קשיים רגשיים בעקבות משבר הלידה וזקוקה לסיוע ולתמיכה רגשית ופיזית אינטנסיבית. היא עובדת ועלה חשש שהתינוק מוזנח בביתה: ראשו היה מכוסה בקשקשים, כשהראש עצמו מאחורה היה פחוס, דבר המצביע על כך שייתכן והוא נמצא ימים שלמים בשכיבה.

 

האב הקטין נתמך על ידי אמו ומשפחתו שמקבלים באהבה את לידת בנו. בבית האם הוכן חדר לתינוק ובו כול הצרכים הדרושים לו.

 

השופטת כתבה כי האב, חרף היותו קטין בעצמו, מגלה אחריות הורית כלפי התינוק. בעת ההיריון הלך עם האם לבדיקות רפואיות, הוא מכיר באבהותו ורוצה לגדל את הילד ולהיות נוכח בחייו:

 

"התרשמתי מכנות דבריו של האב הקטין, מבגרותו, מהתנהלותו במהלך ההיריון, מאחריותו ומרצונו הכן להיות שותף בגידול בנו. השתכנעתי בדבר אמיתות כוונותיו ומשפחתו המורחבת בדבר הרצון לגדל את הקטין ולהעניק לו חום ואהבה ".

 

עוד כתבה השופטת: "סבורני כי הזכות לגדל את הקטין היא זכות טבעית הקנויה לשני ההורים. אל לו לבית המשפט לבטלה לנוכח מעמדו המשפטי של האב כ'קטין'. שלילת זכותו של האב הקטין לקבלת משמורת על בנו בשלב זה או להיות שותף לגידולו או לקבל אחריות הורית משותפת תהא כרוכה בניתוק ובהיעדרו של רצף תקשורת משפחתי בריא וטבעי. כל עוד האב הקטין מתגורר עם הוריו, אזי זמני השהות עם הבן הקטין יתקיימו בביתם ובסיועם".

 

השופטת ציטטה את דברי השופט מישאל חשין בפסק דין של בית המשפט העליון (ע"א 6106/92 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח 4  עמ' 235):

 

"משפט הטבע הוא שילד יגדל בבית אביו ואמו: הם שיאהבו אותו, הם שיאכילו וישקו אותו, הם שיחנכו אותו, והם שיעמידו אותו על רגליו עד אם היה לאיש. זו זכותם של אב ואם וזו זכותו של הקטן. ואולם הורים יוכלו שיקפחו זכותם זו שנתן להם האלוהים. כך יהיה אם יקפחו את זכותו של הקטן. קטן אינו חפץ הניתן להיטלטל מיד אל יד ולא ככלי יש חפץ בו. קטן הוא אדם, הוא בן אדם, הוא איש – גם אם איש קטן בממדיו. ואיש, גם איש קטן, זכאי בכל זכויותיו של איש גדול".

 

פסק הדין מורה לשני ההורים לשתף פעולה בכול נושא עקרוני הקשור לקטין ובמיוחד באשר למסגרות הרפואיות והטיפוליות. חלה עליהם אחריות הורית משותפת לפעול בצוותא לטובת הילד ולהתייעץ זו עם זה בכול ענין הנוגע לטובתו  ורווחתו. עליהם לעדכן האחד את השני בכול טיפול רפואי שמי מהם נותן או מעוניין לתת לו, בכוונה לשנות את מסגרת לימודיו או את מקום מגוריו, בכול אירוע חברתי, חינוכי ולימודי משמעותי בחייו. העדכון ייעשה מראש כדי לאפשר להורה האחר להביע את דעתו ולאפשר לו להשתתף באירועים אלה.

 

תלה"מ 12563-02-19, השופטת איריס אילוטוביץ' סגל

 

תביעת נזיקין נגד בעל שהסתיר
כי הוא הומוסקסואל נדחתה על הסף

פסק דין של בית המשפט למשפחה בירושלים מיום 13.2.19

מאת עו"ד בני דון-יחייא

בית המשפט מחק על הסף תביעה חוזית ונזיקית בסך 5 מיליון ש"ח שהגישו אישה ואימה כנגד הבעל לשעבר, שבה נטען כי הוא הסתיר מהן לפני הנישואין ובמהלכם שהוא הומוסקסואל. השופט נמרוד פלקס קבע, לאחר התלבטות, כי אין להכיר ככלל גורף בחובה משפטית של בן זוג, להבדיל מחובתו המוסרית, לגלות לבת זוגו (ובוודאי לא לאמה) את נטייתו ועברו המיניים.

 

האישה טענה כי בעלה פעל מאחורי גבה, ניהל אורח חיים חילוני הומוסקסואלי (בעודו מתחזה לאדם דתי), נאף בה במהלך הנישואין, ניהל קשר עם מאהב ואף הציע לו נישואין. לטענתה, התחזות הבעל הביאו אותה להינשא לו ולהוליד איתו ילדים, כשהמטרה היחידה שעמדה בפניו היתה להשתלט על כספי משפחתה העשירה ולהשתמש בה כסיפור כיסוי לדמותו האמיתית.

 

הסעדים הכספיים שנתבעו: החזר עלויות החתונה, כספי תמיכה במשפחה שאמה של האישה העבירה לזוג מידי חודש בסך כולל של מיליון ש"ח, הוצאות טיפול פסיכולוגי בשל הנזקים הנפשיים שנגרמו לאישה ועוד.

 

השופט מחק את התביעה על הסף בנימוק שהיא חסרת עילה משפטית. הוא הסתמך על פסיקת בית המשפט העליון (ע"א 8489/12) השוללת הכרה בניאוף כעילה נזיקית או חוזית, שבה נאמר: "המשפט מתקשה לספק מזור לרגשות פגועים וללב דואב. בן הזוג המתעתע, הנואף, המפרק קשר ללא הצדקה ראוי אולי לגנאי מוסרי, דתי או חברתי, אך הנפגע ממנו יתקשה למצוא תרופתו במשפט״.

 

עוד צוטט בפסק הדין מדברי בית המשפט העליון: "ההתחייבות בין בני זוג לקבל על עצמם את האיסור של 'לא תנאף' היא במישור החברתי-מוסרי-דתי, אך אין לייבאה אל תוך המשפט. הדין הנזיקי אינו חרב התלויה מעל מיטת בני הזוג ועוולת הרשלנות אינה 'הנוסע השלישי' הנחבא בין הסדינים, בבחינת נטע זר אשר עלול לפתע להתעורר מתרדמתו ולרמוס את הפינות האינטימיות-הרגשיות ביותר של בן אנוש ".

 

השופט פליקס הוסיף כי "בין בני זוג נוצרים יחסי אמון מיוחדים, המבוססים על כנות וגילוי האמת, אשר התא המשפחתי ניזון מכוחם. אבל אין בעצם העובדה כי יחסי הנישואין בנויים באופן עקרוני על אמון הדדי בדרגה גבוהה ללמד בהכרח על קיומה של חובה משפטית (להבדיל מחובה מוסרית או אחרת) שלפיה על בן זוג אחד לגלות לבן הזוג השני כל עובדה חשובה, או לפחות כל עובדה שיכולה להיחשב כביטוי של חוסר נאמנות".

 

ועוד נקבע בפסק הדין: המשפט צריך לקבל תביעות פיצויים במקרים שהעוולות גרמו נזק ישיר וברור לבן הזוג, כגון אלימות פיזית, נפשית או מינית, סרבנות גט, לשון הרע ועוד, להבדיל מהתנהלות הנובעת מאופיו של בן הזוג, המביאה את בן הזוג האחר לאכזבה מחיי הנישואין ולנזק נפשי בשל כך. "דיני הנזיקין ואפשר אף דיני החוזים לא באו לתקן שיברון לב שהורתו באכזבה מחיי הזוגיות״.

 

האישה הדגישה בתביעתה כי אינה טוענת שאין לבעלה חירות להיות הומוסקסואל, אך הוא פגע בחירותה שלה להחליט שלא להינשא להומוסקסואל ולא לקיים עם הומוסקסואל יחסי אישות, בוודאי בשל חינוכה בבית דתי. חירות זו, לדבריה, נשללה ממנה עקב מעשי המרמה של הבעל, ולפיכך קמה לזכותה עילת תביעה חוזית של היעדר תום לב, מרמה והטעיה ומכוחם יש לה זכות לתבוע פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה עקב שלילת חירותה זו.

 

השופט כתב כי אכן לאישה עומדת הזכות לאוטונומיה, להחליט למי להינשא ועם מי תקים את התא המשפחתי, אך מול זכותה עומדת חירותו האישית של האיש, המובילה לתפיסה כי אדם לא ייענש על מחשבותיו, אמונתו, לרבות נטיותיו המיניות, וזאת כל עוד אלה לא גרמו לנזק ישיר וברור לבן הזוג.

 

"הומוסקסואליות אינה מעשה פלילי בוודאי שאינה בגדר 'פגם' או 'מום' שדבקו באדם", הוסיף השופט. "כאשר במקרה שבפני, גם אם יוכחו טענות התובעות במלואן, הרי על פי הנטען בתביעה לא היה בהן להשליך או לגרוע מלב ליבה של המערכת הזוגית והמשפחתית, שכן ניתן ללמוד מטענות האישה עצמה על קיום יחסי אישות בין הצדדים והבאת ילדים לעולם".

 

עוד נאמר בפסק הדין כי בשל ייחודיות התא המשפחתי קבעה הפסיקה כי אף שדיני הנזיקין אינם נעצרים על מפתנו של התא המשפחתי, אין לאפשר להם מסלול אוטומטי ו״חלק״ ועל בית המשפט לנקוט משנה זהירות קודם שיכניס את דיני העוולות הנזיקיות לפתחו של המרחב המשפחתי. עליו לדקדק ולבחון, נוכח טיבו של התא המשפחתי, האם ראויה הסוגייה המובאת לפניו להיבחן במשקפיים נזיקיות רגילות, שמא בחינה כזו רב בה הנזק על התועלת.

 

פסק הדין מעלה שאלה: כיצד או היכן יציב בית המשפט את "קו הגבול" בין הימנעות מגילוי לגיטימית לבן הזוג לבין הסתרה המהווה עילה חוזית או נזיקית לתביעת פיצויים? השופט הביא מ״מבחן שיקול הדעת״ המצוי במשפט העברי, שלפיו חובת בן זוג לגלות לבן זוגו מום או עובדה הנוגעת אליו קמה רק אם מדובר במום או בפרט מהותיים ביותר.

 

מדובר בעובדות ש״האדם הסביר״ לא היה מוכן להתחתן לו היה יודע עליהן, או שהיה רוצה להתגרש אם גילה את הדבר לאחר הנישואין. אך כשמדובר במום כזה שבמבחן אובייקטיבי של ה״אדם הסביר״ יסתבר כי בן הזוג המוסתר לא היה מבקש להתגרש רק בשל המום שהתגלה לו – אזי אין לחייב את המסתיר בפיצויים.

 

הנתבע הכחיש בכתב הגנתו כי היה בעל נטייה הומוסקסואלית לפני הנישואין. הוא טען כי גם אם תתקבל הטענה שנאף עם בן מינו במהלך הנישואין, אין בכך להעיד שהיה בעל נטייה כזו לפני הנישואין.

עוד טען כי מטרתה של אשתו לפגוע בו ובילדי הצדדים בשל היות אישה עשירה, ששמה לה למטרה להתיש אותו כדי לכפות עליו להסכים לרצונותיה בעניין המשמורת. לשיטתו היא מוצאת נחמה, פורקן ונקמה בדרך של פגיעה בו באמצעות הגשת הליכים משפטיים אינסופיים.

 

האישה ואמה חוייבו לשלם לבעל 5,000 ש"ח הוצאות.

תיק תמ"ש 23663-06-18, השופט נמרוד פלקס

                                    

נדחתה תביעת בעל לקבל חזרה כספי דירה
קודמת שלו ששימשו לרכישת דירה משותפת

פסק דין של בית המשפט למשפחה בטבריה מיום 25.10.18

מאת עו"ד בני דון-יחייא

אמו של הבעל רכשה דירה שנים אחדות לפני שבנה נישא. אחרי הנישואין מכרה האם את הדירה, נתנה לבנה את התמורה ובה רכש דירה שאותה רשם במשותף עם אשתו. הנישואין על שרטון, הדירה נמכרה, והבעל תובע כי ביהמ"ש יקבע שהוא יקבל חלק גדול יותר מהתמורה שהתקבלה.

 

הבעל נימק את תביעתו בטענה שכספי רכישת הדירה היו שלו בלבד מלפני החתונה. לחילופין טען כי לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג רשאי ביהמ"ש לפסוק כי הרכוש המשותף לא יתחלק בשווה בין הצדדים, וזאת יש לעשות כאן משום שהכנסותיה של אשתו גבוהות משלו.

 

סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון קובע כי כספי מתנה שמקבל כול אחד מבני הזוג במהלך הנישואין אינם מהווים נכס בר איזון בעת גירושין. אולם הפסיקה קבע כי נכסים שמקורם במתנה או בירושה, שמוזגו והוטמעו ברכוש המשותף, הופכים למשותפים ואין מקום להתחקות אחר מקורם.

 

הפסיקה העקבית הדגישה במיוחד את הבעלות המשותפת בדירת המגורים: כשהיא נרשמת במשותף על שם שני בני הזוג בחלקים שווים, ואין ביניהם הסכם ממון הקובע אחרת – הדירה שייכת לשניהם בשווה. מידת ההשקעה של מי מהצדדים ברכישה אינה רלוונטית. ההנחה היא שהצדדים התכוונו לראות בדירה רכוש משותף, וכול תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה לצד האחר.

 

השופטת נחמיאס קבעה כי כספי תמורת הדירה הראשונה ניתנו במתנה מהבעל לאשתו, מתנה שהושלמה עם רישום הדירה על שמם בחלקים שווים.

 

טענתו החילופית של הבעל היתה כי מקרה זה מצדיק חלוקה בלתי שוויונית של הדירה באופן שמלוא תמורת דירתו מלפני הנישואין תושב לו עם מכירת הדירה המשותפת. לביהמ"ש סמכות לקבוע זאת מכוח האמור בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון:

 

"ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים: (2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג".

 

גם טענה זו נדחתה. השופטת חזרה על ההלכה בפסיקה כי החריג שנקבע בסעיף 8(2) מאפשר לביהמ"ש לחלק את הרכוש שלא בשווה רק בהתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מכלל החלוקה השוויונית.

 

שופטים משתמשים בסעיף 8(2) בעיקר כשקיימים הפרשים משמעותיים בכושר ההשתכרות של בני הזוג. במיוחד נבדק האם ישנו בן זוג אחד "ביתי" (לרוב – האישה) לעומת בן זוג "קרייריסטי", שהתקדם בעבודתו ולכן מרוויח הרבה יותר מבן זוגו.

 

אשר לפערי ההשתכרות נוקטת הפסיקה בביטוי "פער דרמטי", ולא הבדל בלתי מהותי בהכנסות. "לא כל פער מצדיק שימוש בסעיף 8(2) לחוק", נאמר בפסק הדין, "אלא המדובר בפער שנובע מכך שאחד מבני הזוג נטל על עצמו ויתור משמעותי מבחינת ההתפתחות המקצועית".

 

כן נלקחים בחשבון משך הנישואין, גילם של בני הזוג, אופק השתכרותם, צבירת הניסיון, המוניטין המקצועי שלהם, ועוד.

 

הבעל טען לחוסר איזון כלכלי מובהק: בעוד שאשתו השקיעה את מיטב מרצה בפיתוח מקצועיותה במהלך חיי הנישואין, היא בעלת תארים אקדמיים המהווים "נכסי קריירה", משתכרת יותר מ-10,000 ש"ח לחודש, אך פוטנציאל השתכרותה מגיע ל-15,000 ש"ח בחודש. לעומתה, הוא חסר השכלה אקדמאית, שהשקיע את זמנו במשק הבית ובגידול הילדים. הוא יוצא ממערכת היחסים כשידו על התחתונה. בנסיבות אלה ביקש כאמור לקבוע איזון בלתי שוויוני בתמורת דירת המגורים המשותפת.

 

השופטת לא קיבלה גירסה זו. "העובדה כי עיקר עבודתו של הבעל נעשתה בתוך הבית אינה הופכת אותו בהכרח לבן הזוג הביתי, ולא הוכח ויתור מצידו לטובת מתן אפשרות לאשתו להתקדם ולהגדיל את כושר השתכרותה", כתבה השופטת. "לא הוכח שהוא סייע בשיפור כושר השתכרותה של אשתו, לא הוכח שהוא נטל על עצמו ויתור משמעותי מבחינת ההתפתחות המקצועית והתמקד במרחב הביתי, ובכך איפשר לבן הזוג האחר להשיא את כושר השתכרותו, כפי שנדרש בפסיקה".

 

הבעל עצמאי, מפיק סרטים, "וקיים קושי להעריך את פוטנציאל השתכרותו", נאמר בפסק הדין. "לטענתו הוא משתכר כמחצית מהאישה אולם התרשמתי כי הבעל היה זה שלא חשף את מלוא הכנסותיו. הוא בן 50 ויוכל להגדיל את כושר השתכרותו והיקף עבודתו, אם רק ירצה בכך".

תמ"ש 8972-05-16, השופטת אביבית נחמיאס 

                                    

בית המשפט לא התיר לנערה
בהיריון בת פחות מ-18 להינשא

פסק דין של בית המשפט למשפחה בצפת מיום 14.1.19

מאת עו"ד בני דון-יחייא

שני קטינים ביקשו להינשא בנימוק שהנערה בהיריון וחשוב להם למסד את הקשר ביניהם לפני הלידה. שניהם מתקרבים לגיל 18. בבקשתם הם לא ציינו את גילם. משפחותיהם מנהלות אורח חיים חרדי, אבל הם פרשו מהדת. גם כדי למנוע "בושה" מהמשפחות הם מבקשים להינשא. הם הכירו לפני חודשים אחדים ועברו להתגורר בבית אימו של הנער. שניהם עזבו את מוסדות החינוך שלמדו בהם.

 

חוק גיל הנישואין קובע כי גיל הנישואין המינימלי הוא 18, אבל לביהמ"ש סמכות לפי סעיף 5(א) לחוק להתיר נישואי קטין או קטינה אם מלאו להם 16 וקיימות נסיבות מיוחדות הקשורות בטובת אחד מהם המצדיקות מתן היתר כזה. החוק לא הגדיר מהן הנסיבות המצדיקות את מתן ההיתר, והותיר את המלאכה בידי השופטים.

 

השופטת אביבית נחמיאס דחתה את הבקשה. היאר כתבה שהיריון אינו מהוות נסיבה מיוחדת למתן היתר נישואין. כך גם קביעת מועד לחתונה, הזמנת אולם והכנת הזמנות לחתונה.

 

אשר להשלכות החברתיות בשל אורח חיי המשפחות של הצעירים כתבה השופטת כי הפסיקה התייחסה כבר בעבר להיבט זה. נקבע כי העובדה שהקטינים משתייכים למגזר כזה או אחר אינה מהווה נסיבה הקשורה בטובתם והמצדיקה נישואי בוסר.

 

אמו של הנער העידה בדיון והביעה תמיכה בנישואי בנה. היא אמרה שהזוג מאוהב, היא רואה בנערה כבתה וכי בנה התבגר ומגלה דאגה ואכפתיות לבת זוגו.

 

לנער אין קשר עם אביו. העובדת הסוציאלית שוחחה טלפונית עם האב שהתנגד לנישואין וטען כי על הצעירים להמתין עד שיגיעו לגיל 18. הוא סיפר בנו וחברתו הגיעו לפגישה איתו לאחר נתק של שנה, והתברר לו כי הבן אינו אחראי שכן נהג ברכב ללא ביטוח.

 

אביה של הנערה שהעיד אף הוא בבית המשפט אמר שיש להתיר לבני הזוג להינשא. אמה של הנערה אמרה אף היא לשופטת כי היא מסכימה לנישואי בתה בשל היותה בהיריון, אבל הביעה גם חשש לעתיד הבת.

 

בדיון אמרו הצעירים כי יש באפשרותם לכלכל את עצמם ולשכור דירה. הנער מתפרנס יפה מעבודתו כמומחה בבניית אתרים ואף עוזר ממשכורתו למשפחתו. לעניין השירות הצבאי השיב כי הוא מתכוון לבקש דחיית שירות ולהתגייס לאחר הלידה. הם טענו כי כיוון שהקטינה הגיעה מבית חרדי, ההיריון יגרום בושה למשפחתה.

 

ביהמ"ש הזמין תסקיר סעד, והתרשמות העובדת הסוציאלית היתה כי בני הזוג אכן אוהבים אך הם נמצאים בשלב ראשוני ובוסרי של המערכת הזוגית. הם אינם בוגרים דים ואינם בשלים להתמודד עם חיי הזוגיות והאחריות להבאת ילד לעולם. גם נציג יועץ המשפטי לממשלה שהוזמן לדיון הביע התנגדות למתן היתר נישואין.

 

בתסקיר דווח כי הנער הוא בן להורים שלא נישאו. הוא התגורר עם אמו, והמשפחה מטופלת בשירותי הרווחה על רקע של קשיים סוציואקונומיים.

 

השופטת כתבה: "נקודת המוצא הינה כי נישואי בוסר מנוגדים לטובתם של הקטין או הקטינה, שכן הם חסרים את הבשלות הנפשית והחברתית הנחוצים לשם הקמת משפחה, אלא אם התקיימו נסיבות מיוחדות".

 

השופטת התרשמה משני הצעירים "נעימי ההליכות, שאהבה תמימה שורה ביניהם והם מלאי ביטחון כי די באהבה זו ובאמונה זה בזו כדי להצליח בחיי הנישואין. הקטינים בחרו לנהל חיים משותפים ולגור יחד ללא נישואין זמן קצר לאחר שהכירו, ללא שביקשו מראש את ברכת הדרך של הוריהם, ולטענתם אף רצו להיכנס במודע להיריון במועד שנכנסו להיריון (כלומר, שלא במסגרת נישואין) חרף העובדה שמשפחות המוצא של שניהם מנהלות אורח חיים חרדי".

 

על הנערה כתבה השופטת שהתרשמה כי היא חיננית ביותר, אולם חסרת בשלות רגשית ונפשית. למרבית שאלות בית המשפט השיבה בהיסוס כשלא אחת המתינה עד לקבלת תשובות בני משפחתה, גם כשמדובר היה בשאלות פשוטות ביותר

 

כך למשל לא זכרה לפני כמה חודשים הכירה את הנער, לא ידעה מתי הפסיקה את לימודיה – בכיתה י"א או בכיתה י"ב – וביקשה סיוע מבני משפחתה כדי להשיב על השאלה. לא היה לה הסבר מדוע הפסיקה את לימודיה ואמרה: "אני לא יודעת להסביר. פשוט. אין הסבר. אין לי מושג". הנערה לא ידעה להשיב לשאלה כמה זמן לא התראתה עם אימה, ונעזרה באימה למתן תשובה לשאלה זו. היא לא ידעה לומר האם כאשר התארסה היתה בהיריון.

 

השופטת סיימה את פסק הדין במילים אלה: "כולי תקווה כי אהבתם הזכה של הקטינים, המנהלים מספר חודשים מערכת יחסים זוגית, תצלח ותחזיק מעמד לאורך זמן רב. לאחר הלידה הקטינה תעבור תהליך של התבגרות ותוכל לבסס את הקשר עם בן זוגה. כאשר תגיע לבגרות, ותבחן את רצונה, יוכלו בני הזוג להינשא ולהקים בית יציב".

תיק 58933-12-18, השופטת אביבית נחמיאס

 

בית המשפט אישר טיפול אנטיביוטי
בתינוק בן 25 יום למרות התנגדות הוריו

החלטה מיום 17.1.19 של בית המשפט למשפחה בצפת

מאת עו"ד בני דון-יחייא

ביהמ"ש למשפחה בצפת הורה על מתן טיפול אנטיביוטי בתנאי אשפוז בבית חולים בתינוק בן 25 יום בניגוד לרצון הוריו, לאחר שהשופטת שוכנעה כי הטיפול דרוש לשמירת שלומו הגופני של התינוק וזו טובתו.

 

את הבקשה הגיש ב"כ היועץ המשפטי לממשלה בשל הימצאות חיידק אלים בדמו. הורי התינוק התנגדו למתן הטיפול האנטיביוטי ולאישפוז בשל תפיסת עולמם ה"הוליסטית".

 

השופטת אביבית נחמיאס כתבה כי הוריו של התינוק הם אפוטרופסיו הטבעיים, ולפיכך הזכות והצורך בהסכמה לטיפול רפואי בבנם נתונה להם. "נקודת המוצא ביחסים בין ילדים, הורים והמדינה היא כי להורים נתונה אוטונומיה בכול הנוגע לגידול ילדיהם, ללא התערבות של גורמים חיצוניים. בבסיס הנחה זו עומדים שני טעמים: ההנחה כי ההורים פועלים לטובת ילדיהם וזכותם לגדל את ילדיהם בדרך הנראית להם".

 

סמכותו של ביהמ"ש להתערב באוטונומיה של ההורים בכול הנוגע למתן טיפול רפואי בילדם הקטין מבוססת על סעיף 68(ב) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, המסמיך את ביהמ"ש לנקוט בכול אמצעי הנראה לו לשם שמירת עניינו של קטין.

 

ביהמ"ש לא יורה על טיפול רפואי "אלא אם שוכנע, על פי חוות דעת רפואית, כי האמצעים דרושים לשמירת שלומו הגופני או הנפשי של הקטין לאחר ששקל את רצונו של האדם, חשיבות הטיפול, נחיצותו, דחיפותו, הפגיעה האפשרית באורח חייו ואת סיכויי השיפור באיכות חייו של האדם".

 

השופטת ציטטה מפס"ד של ביהמ"ש העליון (ע"א 506/88) כי אפוטרופסותם של ההורים כוללת את הזכות לסרב לטיפול רפואי, אף אם הסירוב עשוי להוביל למות הילד, אך הסירוב זקוק לאישור ביהמ"ש, שכן הוא עשוי להוות הפרה של חובת ההורים לנהוג "לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות העניין", כלשון סעיף 17 לחוק הכשרות המשפטית.

 

כן ציינה השופטת את הזכות החוקתית של כל אדם, לרבות קטין, לשלמות גופו, כבודו, קדושת חייו, ולהגנה עליהם (סעיפים 1, 2, 4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו).

 

מנהל מחלקת הילדים בבית החולים העיד בביהמ"ש כי הימצאות החיידק בתינוק מחייבת טיפול אנטיביוטי תוך ורידי לזמן ממושך שנע בין 14 ל-21 יום. להערכתו, אם הטיפול לא יינתן, קיים סיכון לסיבוכים קשים בעתיד עד כדי מוות.

 

השופטת ביקשה חוות דעת רפואית נוספת של רופא אחר בצוות בית החולים שגישתו הרפואית קרובה יותר לגישתם הטבעית של ההורים, רופא "בעל גישה פחות קונבנציונלית בכול הנוגע למתן טיפול תרופתי בילדים".

 

בעקבות כך הגיע לביהמ"ש רופא שהיה בעבר רופא טבעוני באיים אקזוטיים בפסיפיק, "המחובר לעולם הטבעוני". גם הוא הבהיר כי כשדובר בתינוק מתחת לששה שבועות הוא אינו מכיר גישות שונות מעבר לטיפול אנטיביוטי שמרני, גם אם הוא "עלול להיתפס כתוקפנות".

 

הוריו של התינוק לא התייצב לדיון בבית המשפט, ולכן נפגשה איתם השופטת בחדר שבו התינוק מאושפז בבית החולים. הפגישה לא הניבה הסכמת ההורים, המתגוררים ליד צפת ואינם מטופלת בשירותי הרווחה. האם ילדה את כול ששת ילדיה בבית וללא מעקב של טיפת חלב. ההורים סוברים כי טובתו של התינוק לא להכאיב לו ולא להכניס לגופו חומרים שהוא לא זקוק להם.

 

ההורים הם הביעו את התנגדותם הנחרצת להליך המשפטי, שבעיניהם הוא הליך בריוני וחצוף של "המערכת" ופגיעה באוטונומיה שלהם כהורים. הם אינם רואים כל תועלת במתן טיפול אנטיביוטי לתינוק, ולהיפך: זהו לדעתם טיפול תרופתי המזיק לילד בהווה ובטווח הארוך.

 

ההורים סברו כי הביטוי "חיידק אלים" נאמר על ידי הרופאים כדי להפחידם. לתחושתם, אישפוז של התינוק פוגע בשלוות נפשה של האם, הרגילה לחיות עם בעלה וילדיה באופן מבודד במבנה בתוך היער, רגילה למיטה שלה ושואבת כוחות מעצם שהייתה בביתה עם ילדיה. הבריאות הנפשית של האם והנקת התינוק בסביבתו הטבעית הם אלה שיביאו לריפויו.

 

"אינני מתעלמת משיקולים אלה של חשיבות שהות המשפחה באופן מלוכד בביתה, במקומה הטבעי, ובפגיעה בשגרת ההנקה המלאה של הקטין", כתבה השופטת בהחלטה. "יחד עם זאת לעומת הנזק שעלול להיגרם לקטין, ללא מתן הטיפול – הכף נוטה לטובת שלומו חייו ובריאותו של הקטין הספציפי, חרף הקושי הנפשי של בני המשפחה".

 

עוד כתבה השופטת: "בטוחני כי המעטפת התומכת והאוהבת של הוריו יסייעו לו להתגבר בעתיד על התוצאות של מתן הטיפול האנטיביוטי, השהות באישפוז והעובדה כי קיבל תחליף חלב במשך תקופה מסוימת בחייו. סבורני כי מתן הטיפול אף עולה בקנה אחד במידה מסוימת אף עם אמונתם של ההורים, נוכח הציווי האלוקי 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם' (דברים ד)".

אפ' 34610-01-18, השופטת אביבית נחמיאס