חידושי פסיקה

ילד קטין יכול להיות
משמורן לילדו

פסק דין מיום 11.5.19 של בית המשפט למשפחה בתל אביב

מאת עו"ד בני דון-יחייא

האם ילד שלא הגיע לגיל  18 – "קטין" – שנולד לו ילד יכול להיות משמורן על ילדו? האם משום שהוא קטין תישלל ממנו הזכות להיות משמורן? בית המשפט פסק שבתנאים מסוימים, ובהתאם  לגילו של האב, גם נער קטין יכול להיות משמורן ואפוטרופוס על בנו. זאת אם יקבל חיזוק וסיוע מהוריו.

 

את תביעת המשמורת בתיק זה הגישה האם, בת 20, ממשפחה חרדית המתגוררת בבית הוריה. האב בן 17.5, תלמיד כיתה י"ב. הוא גר עם הוריו שמקבלים באהבה את לידת נכדם שאינו בן שנה עדיין וערוכים לשהייתו בביתם. האב מבקש משמורת משותפת ולחילופין אחריות הורית משותפת. תסקיר הסעד שהזמין בית המשפט המליץ כי התינוק ישהה עם אביו פעמיים באמצע השבוע כולל לינה ובכול סוף שבוע שני.

 

סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע כי ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים. לפיכך הפך האב הקטין בעצמו, מעת הולדת בנו, לאפוטרופוס טבעי על הילד. על פי הפסיקה וחוק הכשרות, לאב אחריות הורית משותפת ביחד עם האם בכול הקשור לחינוכו, לימודיו ובריאותו של ילדם.

 

השופטת אילוטוביץ' סגל כתבה כי בשורה של חוקים ניתנה גושפנקה לפעולות שמבוצעות או נדרשות על ידי קטינים. מכך הסיקה כי גם קטין יכול להיות משמורן על בנו הקטין, כפוף למספר סייגים ומבחנים, כשכול מקרה ייבחן לגופו.

 

עמדת השופטת היא "שניתן 'לייבא' את העקרונות בדבר 'אמנציפציה של קטינים' הנוהגת במדינות רבות בעולם, לפיה ניתן להעניק בצו שיפוטי זכויות משפטיות חריגות לקטינים לשם התקשרות בברית נישואין, מתן עצמאות כלכלית, התגייסות לשירות צבאי ועוד".

 

זאת ייעשה, לדעת השופטת, רק תוך יישום קפדני ומצומצם יותר של הדוקטרינה מזו הנוהגת בארה"ב, כך שהענקת האמנציפציה לא תהפוך את האב הקטין ל״קטין עצמאי״ במובנו הרגיל של מונח זה כפי שהדבר בא לביטוי בארה"ב, אלא שבהתקיים תנאים מסוימים ובשים לב לגיל האב ולגיל הקטין ניתן יהיה להכיר ולהחיל עליו אחריות כלפי בנו הקטין.

 

במקרה זה סברה השופטת שיש לאפשר לאב הקטין להפוך ל״הורה עצמאי״ היכול לקבל החלטות בנוגע לבריאותו ולחינוכו של בנו. השופטת הסתמכה גם על כך שהאב כמעט בן 18 "בעל מעטפת משפחתית אשר מסייעת לו ותסייע לו בגידול בנו הקטין, ותסקיר התומך בהורותו ובמשמורת משותפת".

 

פסק הדין קבע כי כול עוד האב מתגורר עם הוריו אזי זמני השהות שלו עם בנו יהיו פעמיים באמצע שבוע כולל לינה וכול סוף שבוע שני, בסיועם של ההורים. עוד נפסק כי כשהאב יגיע לגיל 18 המשמורת תהיה משותפת, בהתאם להמלצות התסקיר.

 

מתסקיר הסעד שהזמינה השופטת התברר כי לאם קשיים הקשורים ללידת הילד. היא בת למשפחה  המונה 12 נפשות מתקשה עם גידול הקטין ומצויה בבדידות חברתית מאז הלידה, עצובה וכואבת את המציאות שאיתה עליה להתמודד.

 

העו"ס (העובדת הסוציאלית) התרשמה שהאם אוהבת את בנה אך מתמודדת עם קשיים רגשיים בעקבות משבר הלידה וזקוקה לסיוע ולתמיכה רגשית ופיזית אינטנסיבית. היא עובדת ועלה חשש שהתינוק מוזנח בביתה: ראשו היה מכוסה בקשקשים, כשהראש עצמו מאחורה היה פחוס, דבר המצביע על כך שייתכן והוא נמצא ימים שלמים בשכיבה.

 

האב הקטין נתמך על ידי אמו ומשפחתו שמקבלים באהבה את לידת בנו. בבית האם הוכן חדר לתינוק ובו כול הצרכים הדרושים לו.

 

השופטת כתבה כי האב, חרף היותו קטין בעצמו, מגלה אחריות הורית כלפי התינוק. בעת ההיריון הלך עם האם לבדיקות רפואיות, הוא מכיר באבהותו ורוצה לגדל את הילד ולהיות נוכח בחייו:

 

"התרשמתי מכנות דבריו של האב הקטין, מבגרותו, מהתנהלותו במהלך ההיריון, מאחריותו ומרצונו הכן להיות שותף בגידול בנו. השתכנעתי בדבר אמיתות כוונותיו ומשפחתו המורחבת בדבר הרצון לגדל את הקטין ולהעניק לו חום ואהבה ".

 

עוד כתבה השופטת: "סבורני כי הזכות לגדל את הקטין היא זכות טבעית הקנויה לשני ההורים. אל לו לבית המשפט לבטלה לנוכח מעמדו המשפטי של האב כ'קטין'. שלילת זכותו של האב הקטין לקבלת משמורת על בנו בשלב זה או להיות שותף לגידולו או לקבל אחריות הורית משותפת תהא כרוכה בניתוק ובהיעדרו של רצף תקשורת משפחתי בריא וטבעי. כל עוד האב הקטין מתגורר עם הוריו, אזי זמני השהות עם הבן הקטין יתקיימו בביתם ובסיועם".

 

השופטת ציטטה את דברי השופט מישאל חשין בפסק דין של בית המשפט העליון (ע"א 6106/92 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח 4  עמ' 235):

 

"משפט הטבע הוא שילד יגדל בבית אביו ואמו: הם שיאהבו אותו, הם שיאכילו וישקו אותו, הם שיחנכו אותו, והם שיעמידו אותו על רגליו עד אם היה לאיש. זו זכותם של אב ואם וזו זכותו של הקטן. ואולם הורים יוכלו שיקפחו זכותם זו שנתן להם האלוהים. כך יהיה אם יקפחו את זכותו של הקטן. קטן אינו חפץ הניתן להיטלטל מיד אל יד ולא ככלי יש חפץ בו. קטן הוא אדם, הוא בן אדם, הוא איש – גם אם איש קטן בממדיו. ואיש, גם איש קטן, זכאי בכל זכויותיו של איש גדול".

 

פסק הדין מורה לשני ההורים לשתף פעולה בכול נושא עקרוני הקשור לקטין ובמיוחד באשר למסגרות הרפואיות והטיפוליות. חלה עליהם אחריות הורית משותפת לפעול בצוותא לטובת הילד ולהתייעץ זו עם זה בכול ענין הנוגע לטובתו  ורווחתו. עליהם לעדכן האחד את השני בכול טיפול רפואי שמי מהם נותן או מעוניין לתת לו, בכוונה לשנות את מסגרת לימודיו או את מקום מגוריו, בכול אירוע חברתי, חינוכי ולימודי משמעותי בחייו. העדכון ייעשה מראש כדי לאפשר להורה האחר להביע את דעתו ולאפשר לו להשתתף באירועים אלה.

 

תלה"מ 12563-02-19, השופטת איריס אילוטוביץ' סגל

 

תביעת נזיקין נגד בעל שהסתיר
כי הוא הומוסקסואל נדחתה על הסף

פסק דין של בית המשפט למשפחה בירושלים מיום 13.2.19

מאת עו"ד בני דון-יחייא

בית המשפט מחק על הסף תביעה חוזית ונזיקית בסך 5 מיליון ש"ח שהגישו אישה ואימה כנגד הבעל לשעבר, שבה נטען כי הוא הסתיר מהן לפני הנישואין ובמהלכם שהוא הומוסקסואל. השופט נמרוד פלקס קבע, לאחר התלבטות, כי אין להכיר ככלל גורף בחובה משפטית של בן זוג, להבדיל מחובתו המוסרית, לגלות לבת זוגו (ובוודאי לא לאמה) את נטייתו ועברו המיניים.

 

האישה טענה כי בעלה פעל מאחורי גבה, ניהל אורח חיים חילוני הומוסקסואלי (בעודו מתחזה לאדם דתי), נאף בה במהלך הנישואין, ניהל קשר עם מאהב ואף הציע לו נישואין. לטענתה, התחזות הבעל הביאו אותה להינשא לו ולהוליד איתו ילדים, כשהמטרה היחידה שעמדה בפניו היתה להשתלט על כספי משפחתה העשירה ולהשתמש בה כסיפור כיסוי לדמותו האמיתית.

 

הסעדים הכספיים שנתבעו: החזר עלויות החתונה, כספי תמיכה במשפחה שאמה של האישה העבירה לזוג מידי חודש בסך כולל של מיליון ש"ח, הוצאות טיפול פסיכולוגי בשל הנזקים הנפשיים שנגרמו לאישה ועוד.

 

השופט מחק את התביעה על הסף בנימוק שהיא חסרת עילה משפטית. הוא הסתמך על פסיקת בית המשפט העליון (ע"א 8489/12) השוללת הכרה בניאוף כעילה נזיקית או חוזית, שבה נאמר: "המשפט מתקשה לספק מזור לרגשות פגועים וללב דואב. בן הזוג המתעתע, הנואף, המפרק קשר ללא הצדקה ראוי אולי לגנאי מוסרי, דתי או חברתי, אך הנפגע ממנו יתקשה למצוא תרופתו במשפט״.

 

עוד צוטט בפסק הדין מדברי בית המשפט העליון: "ההתחייבות בין בני זוג לקבל על עצמם את האיסור של 'לא תנאף' היא במישור החברתי-מוסרי-דתי, אך אין לייבאה אל תוך המשפט. הדין הנזיקי אינו חרב התלויה מעל מיטת בני הזוג ועוולת הרשלנות אינה 'הנוסע השלישי' הנחבא בין הסדינים, בבחינת נטע זר אשר עלול לפתע להתעורר מתרדמתו ולרמוס את הפינות האינטימיות-הרגשיות ביותר של בן אנוש ".

 

השופט פליקס הוסיף כי "בין בני זוג נוצרים יחסי אמון מיוחדים, המבוססים על כנות וגילוי האמת, אשר התא המשפחתי ניזון מכוחם. אבל אין בעצם העובדה כי יחסי הנישואין בנויים באופן עקרוני על אמון הדדי בדרגה גבוהה ללמד בהכרח על קיומה של חובה משפטית (להבדיל מחובה מוסרית או אחרת) שלפיה על בן זוג אחד לגלות לבן הזוג השני כל עובדה חשובה, או לפחות כל עובדה שיכולה להיחשב כביטוי של חוסר נאמנות".

 

ועוד נקבע בפסק הדין: המשפט צריך לקבל תביעות פיצויים במקרים שהעוולות גרמו נזק ישיר וברור לבן הזוג, כגון אלימות פיזית, נפשית או מינית, סרבנות גט, לשון הרע ועוד, להבדיל מהתנהלות הנובעת מאופיו של בן הזוג, המביאה את בן הזוג האחר לאכזבה מחיי הנישואין ולנזק נפשי בשל כך. "דיני הנזיקין ואפשר אף דיני החוזים לא באו לתקן שיברון לב שהורתו באכזבה מחיי הזוגיות״.

 

האישה הדגישה בתביעתה כי אינה טוענת שאין לבעלה חירות להיות הומוסקסואל, אך הוא פגע בחירותה שלה להחליט שלא להינשא להומוסקסואל ולא לקיים עם הומוסקסואל יחסי אישות, בוודאי בשל חינוכה בבית דתי. חירות זו, לדבריה, נשללה ממנה עקב מעשי המרמה של הבעל, ולפיכך קמה לזכותה עילת תביעה חוזית של היעדר תום לב, מרמה והטעיה ומכוחם יש לה זכות לתבוע פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה עקב שלילת חירותה זו.

 

השופט כתב כי אכן לאישה עומדת הזכות לאוטונומיה, להחליט למי להינשא ועם מי תקים את התא המשפחתי, אך מול זכותה עומדת חירותו האישית של האיש, המובילה לתפיסה כי אדם לא ייענש על מחשבותיו, אמונתו, לרבות נטיותיו המיניות, וזאת כל עוד אלה לא גרמו לנזק ישיר וברור לבן הזוג.

 

"הומוסקסואליות אינה מעשה פלילי בוודאי שאינה בגדר 'פגם' או 'מום' שדבקו באדם", הוסיף השופט. "כאשר במקרה שבפני, גם אם יוכחו טענות התובעות במלואן, הרי על פי הנטען בתביעה לא היה בהן להשליך או לגרוע מלב ליבה של המערכת הזוגית והמשפחתית, שכן ניתן ללמוד מטענות האישה עצמה על קיום יחסי אישות בין הצדדים והבאת ילדים לעולם".

 

עוד נאמר בפסק הדין כי בשל ייחודיות התא המשפחתי קבעה הפסיקה כי אף שדיני הנזיקין אינם נעצרים על מפתנו של התא המשפחתי, אין לאפשר להם מסלול אוטומטי ו״חלק״ ועל בית המשפט לנקוט משנה זהירות קודם שיכניס את דיני העוולות הנזיקיות לפתחו של המרחב המשפחתי. עליו לדקדק ולבחון, נוכח טיבו של התא המשפחתי, האם ראויה הסוגייה המובאת לפניו להיבחן במשקפיים נזיקיות רגילות, שמא בחינה כזו רב בה הנזק על התועלת.

 

פסק הדין מעלה שאלה: כיצד או היכן יציב בית המשפט את "קו הגבול" בין הימנעות מגילוי לגיטימית לבן הזוג לבין הסתרה המהווה עילה חוזית או נזיקית לתביעת פיצויים? השופט הביא מ״מבחן שיקול הדעת״ המצוי במשפט העברי, שלפיו חובת בן זוג לגלות לבן זוגו מום או עובדה הנוגעת אליו קמה רק אם מדובר במום או בפרט מהותיים ביותר.

 

מדובר בעובדות ש״האדם הסביר״ לא היה מוכן להתחתן לו היה יודע עליהן, או שהיה רוצה להתגרש אם גילה את הדבר לאחר הנישואין. אך כשמדובר במום כזה שבמבחן אובייקטיבי של ה״אדם הסביר״ יסתבר כי בן הזוג המוסתר לא היה מבקש להתגרש רק בשל המום שהתגלה לו – אזי אין לחייב את המסתיר בפיצויים.

 

הנתבע הכחיש בכתב הגנתו כי היה בעל נטייה הומוסקסואלית לפני הנישואין. הוא טען כי גם אם תתקבל הטענה שנאף עם בן מינו במהלך הנישואין, אין בכך להעיד שהיה בעל נטייה כזו לפני הנישואין.

עוד טען כי מטרתה של אשתו לפגוע בו ובילדי הצדדים בשל היות אישה עשירה, ששמה לה למטרה להתיש אותו כדי לכפות עליו להסכים לרצונותיה בעניין המשמורת. לשיטתו היא מוצאת נחמה, פורקן ונקמה בדרך של פגיעה בו באמצעות הגשת הליכים משפטיים אינסופיים.

 

האישה ואמה חוייבו לשלם לבעל 5,000 ש"ח הוצאות.

תיק תמ"ש 23663-06-18, השופט נמרוד פלקס

                                    

נדחתה תביעת בעל לקבל חזרה כספי דירה
קודמת שלו ששימשו לרכישת דירה משותפת

פסק דין של בית המשפט למשפחה בטבריה מיום 25.10.18

מאת עו"ד בני דון-יחייא

אמו של הבעל רכשה דירה שנים אחדות לפני שבנה נישא. אחרי הנישואין מכרה האם את הדירה, נתנה לבנה את התמורה ובה רכש דירה שאותה רשם במשותף עם אשתו. הנישואין על שרטון, הדירה נמכרה, והבעל תובע כי ביהמ"ש יקבע שהוא יקבל חלק גדול יותר מהתמורה שהתקבלה.

 

הבעל נימק את תביעתו בטענה שכספי רכישת הדירה היו שלו בלבד מלפני החתונה. לחילופין טען כי לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג רשאי ביהמ"ש לפסוק כי הרכוש המשותף לא יתחלק בשווה בין הצדדים, וזאת יש לעשות כאן משום שהכנסותיה של אשתו גבוהות משלו.

 

סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון קובע כי כספי מתנה שמקבל כול אחד מבני הזוג במהלך הנישואין אינם מהווים נכס בר איזון בעת גירושין. אולם הפסיקה קבע כי נכסים שמקורם במתנה או בירושה, שמוזגו והוטמעו ברכוש המשותף, הופכים למשותפים ואין מקום להתחקות אחר מקורם.

 

הפסיקה העקבית הדגישה במיוחד את הבעלות המשותפת בדירת המגורים: כשהיא נרשמת במשותף על שם שני בני הזוג בחלקים שווים, ואין ביניהם הסכם ממון הקובע אחרת – הדירה שייכת לשניהם בשווה. מידת ההשקעה של מי מהצדדים ברכישה אינה רלוונטית. ההנחה היא שהצדדים התכוונו לראות בדירה רכוש משותף, וכול תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה לצד האחר.

 

השופטת נחמיאס קבעה כי כספי תמורת הדירה הראשונה ניתנו במתנה מהבעל לאשתו, מתנה שהושלמה עם רישום הדירה על שמם בחלקים שווים.

 

טענתו החילופית של הבעל היתה כי מקרה זה מצדיק חלוקה בלתי שוויונית של הדירה באופן שמלוא תמורת דירתו מלפני הנישואין תושב לו עם מכירת הדירה המשותפת. לביהמ"ש סמכות לקבוע זאת מכוח האמור בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון:

 

"ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים: (2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג".

 

גם טענה זו נדחתה. השופטת חזרה על ההלכה בפסיקה כי החריג שנקבע בסעיף 8(2) מאפשר לביהמ"ש לחלק את הרכוש שלא בשווה רק בהתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מכלל החלוקה השוויונית.

 

שופטים משתמשים בסעיף 8(2) בעיקר כשקיימים הפרשים משמעותיים בכושר ההשתכרות של בני הזוג. במיוחד נבדק האם ישנו בן זוג אחד "ביתי" (לרוב – האישה) לעומת בן זוג "קרייריסטי", שהתקדם בעבודתו ולכן מרוויח הרבה יותר מבן זוגו.

 

אשר לפערי ההשתכרות נוקטת הפסיקה בביטוי "פער דרמטי", ולא הבדל בלתי מהותי בהכנסות. "לא כל פער מצדיק שימוש בסעיף 8(2) לחוק", נאמר בפסק הדין, "אלא המדובר בפער שנובע מכך שאחד מבני הזוג נטל על עצמו ויתור משמעותי מבחינת ההתפתחות המקצועית".

 

כן נלקחים בחשבון משך הנישואין, גילם של בני הזוג, אופק השתכרותם, צבירת הניסיון, המוניטין המקצועי שלהם, ועוד.

 

הבעל טען לחוסר איזון כלכלי מובהק: בעוד שאשתו השקיעה את מיטב מרצה בפיתוח מקצועיותה במהלך חיי הנישואין, היא בעלת תארים אקדמיים המהווים "נכסי קריירה", משתכרת יותר מ-10,000 ש"ח לחודש, אך פוטנציאל השתכרותה מגיע ל-15,000 ש"ח בחודש. לעומתה, הוא חסר השכלה אקדמאית, שהשקיע את זמנו במשק הבית ובגידול הילדים. הוא יוצא ממערכת היחסים כשידו על התחתונה. בנסיבות אלה ביקש כאמור לקבוע איזון בלתי שוויוני בתמורת דירת המגורים המשותפת.

 

השופטת לא קיבלה גירסה זו. "העובדה כי עיקר עבודתו של הבעל נעשתה בתוך הבית אינה הופכת אותו בהכרח לבן הזוג הביתי, ולא הוכח ויתור מצידו לטובת מתן אפשרות לאשתו להתקדם ולהגדיל את כושר השתכרותה", כתבה השופטת. "לא הוכח שהוא סייע בשיפור כושר השתכרותה של אשתו, לא הוכח שהוא נטל על עצמו ויתור משמעותי מבחינת ההתפתחות המקצועית והתמקד במרחב הביתי, ובכך איפשר לבן הזוג האחר להשיא את כושר השתכרותו, כפי שנדרש בפסיקה".

 

הבעל עצמאי, מפיק סרטים, "וקיים קושי להעריך את פוטנציאל השתכרותו", נאמר בפסק הדין. "לטענתו הוא משתכר כמחצית מהאישה אולם התרשמתי כי הבעל היה זה שלא חשף את מלוא הכנסותיו. הוא בן 50 ויוכל להגדיל את כושר השתכרותו והיקף עבודתו, אם רק ירצה בכך".

תמ"ש 8972-05-16, השופטת אביבית נחמיאס 

                                    

בית המשפט לא התיר לנערה
בהיריון בת פחות מ-18 להינשא

פסק דין של בית המשפט למשפחה בצפת מיום 14.1.19

מאת עו"ד בני דון-יחייא

שני קטינים ביקשו להינשא בנימוק שהנערה בהיריון וחשוב להם למסד את הקשר ביניהם לפני הלידה. שניהם מתקרבים לגיל 18. בבקשתם הם לא ציינו את גילם. משפחותיהם מנהלות אורח חיים חרדי, אבל הם פרשו מהדת. גם כדי למנוע "בושה" מהמשפחות הם מבקשים להינשא. הם הכירו לפני חודשים אחדים ועברו להתגורר בבית אימו של הנער. שניהם עזבו את מוסדות החינוך שלמדו בהם.

 

חוק גיל הנישואין קובע כי גיל הנישואין המינימלי הוא 18, אבל לביהמ"ש סמכות לפי סעיף 5(א) לחוק להתיר נישואי קטין או קטינה אם מלאו להם 16 וקיימות נסיבות מיוחדות הקשורות בטובת אחד מהם המצדיקות מתן היתר כזה. החוק לא הגדיר מהן הנסיבות המצדיקות את מתן ההיתר, והותיר את המלאכה בידי השופטים.

 

השופטת אביבית נחמיאס דחתה את הבקשה. היאר כתבה שהיריון אינו מהוות נסיבה מיוחדת למתן היתר נישואין. כך גם קביעת מועד לחתונה, הזמנת אולם והכנת הזמנות לחתונה.

 

אשר להשלכות החברתיות בשל אורח חיי המשפחות של הצעירים כתבה השופטת כי הפסיקה התייחסה כבר בעבר להיבט זה. נקבע כי העובדה שהקטינים משתייכים למגזר כזה או אחר אינה מהווה נסיבה הקשורה בטובתם והמצדיקה נישואי בוסר.

 

אמו של הנער העידה בדיון והביעה תמיכה בנישואי בנה. היא אמרה שהזוג מאוהב, היא רואה בנערה כבתה וכי בנה התבגר ומגלה דאגה ואכפתיות לבת זוגו.

 

לנער אין קשר עם אביו. העובדת הסוציאלית שוחחה טלפונית עם האב שהתנגד לנישואין וטען כי על הצעירים להמתין עד שיגיעו לגיל 18. הוא סיפר בנו וחברתו הגיעו לפגישה איתו לאחר נתק של שנה, והתברר לו כי הבן אינו אחראי שכן נהג ברכב ללא ביטוח.

 

אביה של הנערה שהעיד אף הוא בבית המשפט אמר שיש להתיר לבני הזוג להינשא. אמה של הנערה אמרה אף היא לשופטת כי היא מסכימה לנישואי בתה בשל היותה בהיריון, אבל הביעה גם חשש לעתיד הבת.

 

בדיון אמרו הצעירים כי יש באפשרותם לכלכל את עצמם ולשכור דירה. הנער מתפרנס יפה מעבודתו כמומחה בבניית אתרים ואף עוזר ממשכורתו למשפחתו. לעניין השירות הצבאי השיב כי הוא מתכוון לבקש דחיית שירות ולהתגייס לאחר הלידה. הם טענו כי כיוון שהקטינה הגיעה מבית חרדי, ההיריון יגרום בושה למשפחתה.

 

ביהמ"ש הזמין תסקיר סעד, והתרשמות העובדת הסוציאלית היתה כי בני הזוג אכן אוהבים אך הם נמצאים בשלב ראשוני ובוסרי של המערכת הזוגית. הם אינם בוגרים דים ואינם בשלים להתמודד עם חיי הזוגיות והאחריות להבאת ילד לעולם. גם נציג יועץ המשפטי לממשלה שהוזמן לדיון הביע התנגדות למתן היתר נישואין.

 

בתסקיר דווח כי הנער הוא בן להורים שלא נישאו. הוא התגורר עם אמו, והמשפחה מטופלת בשירותי הרווחה על רקע של קשיים סוציואקונומיים.

 

השופטת כתבה: "נקודת המוצא הינה כי נישואי בוסר מנוגדים לטובתם של הקטין או הקטינה, שכן הם חסרים את הבשלות הנפשית והחברתית הנחוצים לשם הקמת משפחה, אלא אם התקיימו נסיבות מיוחדות".

 

השופטת התרשמה משני הצעירים "נעימי ההליכות, שאהבה תמימה שורה ביניהם והם מלאי ביטחון כי די באהבה זו ובאמונה זה בזו כדי להצליח בחיי הנישואין. הקטינים בחרו לנהל חיים משותפים ולגור יחד ללא נישואין זמן קצר לאחר שהכירו, ללא שביקשו מראש את ברכת הדרך של הוריהם, ולטענתם אף רצו להיכנס במודע להיריון במועד שנכנסו להיריון (כלומר, שלא במסגרת נישואין) חרף העובדה שמשפחות המוצא של שניהם מנהלות אורח חיים חרדי".

 

על הנערה כתבה השופטת שהתרשמה כי היא חיננית ביותר, אולם חסרת בשלות רגשית ונפשית. למרבית שאלות בית המשפט השיבה בהיסוס כשלא אחת המתינה עד לקבלת תשובות בני משפחתה, גם כשמדובר היה בשאלות פשוטות ביותר

 

כך למשל לא זכרה לפני כמה חודשים הכירה את הנער, לא ידעה מתי הפסיקה את לימודיה – בכיתה י"א או בכיתה י"ב – וביקשה סיוע מבני משפחתה כדי להשיב על השאלה. לא היה לה הסבר מדוע הפסיקה את לימודיה ואמרה: "אני לא יודעת להסביר. פשוט. אין הסבר. אין לי מושג". הנערה לא ידעה להשיב לשאלה כמה זמן לא התראתה עם אימה, ונעזרה באימה למתן תשובה לשאלה זו. היא לא ידעה לומר האם כאשר התארסה היתה בהיריון.

 

השופטת סיימה את פסק הדין במילים אלה: "כולי תקווה כי אהבתם הזכה של הקטינים, המנהלים מספר חודשים מערכת יחסים זוגית, תצלח ותחזיק מעמד לאורך זמן רב. לאחר הלידה הקטינה תעבור תהליך של התבגרות ותוכל לבסס את הקשר עם בן זוגה. כאשר תגיע לבגרות, ותבחן את רצונה, יוכלו בני הזוג להינשא ולהקים בית יציב".

תיק 58933-12-18, השופטת אביבית נחמיאס

 

בית המשפט אישר טיפול אנטיביוטי
בתינוק בן 25 יום למרות התנגדות הוריו

החלטה מיום 17.1.19 של בית המשפט למשפחה בצפת

מאת עו"ד בני דון-יחייא

ביהמ"ש למשפחה בצפת הורה על מתן טיפול אנטיביוטי בתנאי אשפוז בבית חולים בתינוק בן 25 יום בניגוד לרצון הוריו, לאחר שהשופטת שוכנעה כי הטיפול דרוש לשמירת שלומו הגופני של התינוק וזו טובתו.

 

את הבקשה הגיש ב"כ היועץ המשפטי לממשלה בשל הימצאות חיידק אלים בדמו. הורי התינוק התנגדו למתן הטיפול האנטיביוטי ולאישפוז בשל תפיסת עולמם ה"הוליסטית".

 

השופטת אביבית נחמיאס כתבה כי הוריו של התינוק הם אפוטרופסיו הטבעיים, ולפיכך הזכות והצורך בהסכמה לטיפול רפואי בבנם נתונה להם. "נקודת המוצא ביחסים בין ילדים, הורים והמדינה היא כי להורים נתונה אוטונומיה בכול הנוגע לגידול ילדיהם, ללא התערבות של גורמים חיצוניים. בבסיס הנחה זו עומדים שני טעמים: ההנחה כי ההורים פועלים לטובת ילדיהם וזכותם לגדל את ילדיהם בדרך הנראית להם".

 

סמכותו של ביהמ"ש להתערב באוטונומיה של ההורים בכול הנוגע למתן טיפול רפואי בילדם הקטין מבוססת על סעיף 68(ב) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, המסמיך את ביהמ"ש לנקוט בכול אמצעי הנראה לו לשם שמירת עניינו של קטין.

 

ביהמ"ש לא יורה על טיפול רפואי "אלא אם שוכנע, על פי חוות דעת רפואית, כי האמצעים דרושים לשמירת שלומו הגופני או הנפשי של הקטין לאחר ששקל את רצונו של האדם, חשיבות הטיפול, נחיצותו, דחיפותו, הפגיעה האפשרית באורח חייו ואת סיכויי השיפור באיכות חייו של האדם".

 

השופטת ציטטה מפס"ד של ביהמ"ש העליון (ע"א 506/88) כי אפוטרופסותם של ההורים כוללת את הזכות לסרב לטיפול רפואי, אף אם הסירוב עשוי להוביל למות הילד, אך הסירוב זקוק לאישור ביהמ"ש, שכן הוא עשוי להוות הפרה של חובת ההורים לנהוג "לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות העניין", כלשון סעיף 17 לחוק הכשרות המשפטית.

 

כן ציינה השופטת את הזכות החוקתית של כל אדם, לרבות קטין, לשלמות גופו, כבודו, קדושת חייו, ולהגנה עליהם (סעיפים 1, 2, 4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו).

 

מנהל מחלקת הילדים בבית החולים העיד בביהמ"ש כי הימצאות החיידק בתינוק מחייבת טיפול אנטיביוטי תוך ורידי לזמן ממושך שנע בין 14 ל-21 יום. להערכתו, אם הטיפול לא יינתן, קיים סיכון לסיבוכים קשים בעתיד עד כדי מוות.

 

השופטת ביקשה חוות דעת רפואית נוספת של רופא אחר בצוות בית החולים שגישתו הרפואית קרובה יותר לגישתם הטבעית של ההורים, רופא "בעל גישה פחות קונבנציונלית בכול הנוגע למתן טיפול תרופתי בילדים".

 

בעקבות כך הגיע לביהמ"ש רופא שהיה בעבר רופא טבעוני באיים אקזוטיים בפסיפיק, "המחובר לעולם הטבעוני". גם הוא הבהיר כי כשדובר בתינוק מתחת לששה שבועות הוא אינו מכיר גישות שונות מעבר לטיפול אנטיביוטי שמרני, גם אם הוא "עלול להיתפס כתוקפנות".

 

הוריו של התינוק לא התייצב לדיון בבית המשפט, ולכן נפגשה איתם השופטת בחדר שבו התינוק מאושפז בבית החולים. הפגישה לא הניבה הסכמת ההורים, המתגוררים ליד צפת ואינם מטופלת בשירותי הרווחה. האם ילדה את כול ששת ילדיה בבית וללא מעקב של טיפת חלב. ההורים סוברים כי טובתו של התינוק לא להכאיב לו ולא להכניס לגופו חומרים שהוא לא זקוק להם.

 

ההורים הם הביעו את התנגדותם הנחרצת להליך המשפטי, שבעיניהם הוא הליך בריוני וחצוף של "המערכת" ופגיעה באוטונומיה שלהם כהורים. הם אינם רואים כל תועלת במתן טיפול אנטיביוטי לתינוק, ולהיפך: זהו לדעתם טיפול תרופתי המזיק לילד בהווה ובטווח הארוך.

 

ההורים סברו כי הביטוי "חיידק אלים" נאמר על ידי הרופאים כדי להפחידם. לתחושתם, אישפוז של התינוק פוגע בשלוות נפשה של האם, הרגילה לחיות עם בעלה וילדיה באופן מבודד במבנה בתוך היער, רגילה למיטה שלה ושואבת כוחות מעצם שהייתה בביתה עם ילדיה. הבריאות הנפשית של האם והנקת התינוק בסביבתו הטבעית הם אלה שיביאו לריפויו.

 

"אינני מתעלמת משיקולים אלה של חשיבות שהות המשפחה באופן מלוכד בביתה, במקומה הטבעי, ובפגיעה בשגרת ההנקה המלאה של הקטין", כתבה השופטת בהחלטה. "יחד עם זאת לעומת הנזק שעלול להיגרם לקטין, ללא מתן הטיפול – הכף נוטה לטובת שלומו חייו ובריאותו של הקטין הספציפי, חרף הקושי הנפשי של בני המשפחה".

 

עוד כתבה השופטת: "בטוחני כי המעטפת התומכת והאוהבת של הוריו יסייעו לו להתגבר בעתיד על התוצאות של מתן הטיפול האנטיביוטי, השהות באישפוז והעובדה כי קיבל תחליף חלב במשך תקופה מסוימת בחייו. סבורני כי מתן הטיפול אף עולה בקנה אחד במידה מסוימת אף עם אמונתם של ההורים, נוכח הציווי האלוקי 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם' (דברים ד)".

אפ' 34610-01-18, השופטת אביבית נחמיאס

 

אב בעל כורחו
זכה ב-40 אלף ש"ח פיצויים

פסק דין מיום 4.9.18 של בית המשפט למשפחה בתל אביב

מאת עו"ד בני דון-יחייא

התובע הגיש תביעה לתשלום פיצויים בשל הפיכתו להורה בעל כורחו לתאומים. לטענתו, הנתבעת ביקשה ממנו שלא להשתמש באמצעי מניעה משום שיש לה טבעת תוך רחמית. התביעה הוגדרה כ"נזיקית, תרמית, גזל, גניבת זרע, רשלנות חוזית, פיצוי ממוני ולא ממוני.

 

שני הצדדים חירשים אילמים והדיונים התקיימו באמצעות מתורגמנים לשפת הסימנים. הם נפגשו לקשר אקראי פעמים בודדות.

 

התובע הוסיף בתביעתו, כי הנתבעת מיסררה לו לאחר מספר שבועות כי שיקרה לו ולמעשה אין לה טבעת, והוסיפה שאם היא בהיריון היא תעשה הפלה. לאחר זמן מה סיפרה לו כי היא בהיריון ודרשה 10,000 ש"ח כתנאי לביצוע הפלה. לא חלף זמן רב והיא העלתה את דרישתה ל-100,000 ש"ח.

 

לטענת התובע, כתוצאה ממעשי הנתבעת הוא "מצא את עצמו מרומה, פגוע, אב לתאומים מבלי שרצה בכך, מלא כלימה כלפי הוריו, בני משפחתו הדתיים ומכריו".

 

הנתבעת טענה בהגנתה כי "כל גבר יודע שיש חשש כי כתוצאה מיחסי אישות עשוי להיוולד לו ילד ועליו מוטלת האחריות לנקוט צעדים שהדבר לא יקרה, אם אינו חפץ בכך. לפיכך התובע אחראי לתוצאת מעשיו". עוד הוסיפה כי יש לה שלושה ילדים ולא היתה בכוונתה להביא ילדים נוספים. היא בת 28 ומחמת מצבה הרפואי לא יכלה לעשות הפלה.

 

השופטת גליק דחתה את התביעה לפצות את התובע בשל המזונות שחוייב לשלם לתאומים. "סעד כזה מתנגד עם עקרון טובת הילד, כתבה וציטטה ממאמרו של פרופ' פנחס שיפמן:    "בדרך כלל אל לנו להטריד את הילד בשאלה מי 'אשם' בהבאתו לעולם. אם על סף המאזניים עומדת זכותו של מבוגר שלא יוליכו אותו שולל מול זכותו של ילד שההורה שהביאו לעולם, ולו גם שלא ברצונו, לא יזנח אותו, יש להעדיף לדעתי את זכות הילד".

 

עוד כתב פרופ' שיפמן: "מעבר לשיקולים של טובת הילד, כישלון טענתו של הגבר בנוי על שיקול נוסף: אפילו הייתה תרמית חותכת וברורה מצד האישה כלפי הגבר לגבי שימוש באמצעי מניעה, הרי כיוון ששום אמצעי מניעה אינו בטוח לחלוטין, נטל הגבר על עצמו סיכון, ולו מעט, להולדתו של ילד. אפשר גם להציג זאת אחרת: הגבר נטל על עצמו סיכון שהמצג הוא מצג כוזב משום שהמציאות מלמדת שגם אמירה הנשמעת תמה וכנה מתבררת לעיתים ככוזבת או רשלנית. לכן כלפי הילד נסתמו טענותיו של אותו אדם".

 

התובע ביסס את תביעתו גם על עילת התרמית בפקודת הנזיקין, הקובעת כי "תרמית היא היצג כוזב של עובדה… והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון". השופטת ציטטה מדברי השופטת שבח בתיק אחר של תביעה בגין "גניבת זרע": "שאלה עקרונית-ערכית היא האם תרמית שתוצאתה הינה הענקת חיים לילוד חי ובריא מהווה עילת תביעה ראויה בהינתן קושי מוסרי להתבונן על הולדת ילד כעל נזק".

 

עם זאת כתב השופטת כי אין לה ספק שהתנהגותה של הנתבעת גרמה לתובע נזק נפשי ובושה המוכרים בפסיקה כנזק לא ממוני בר פיצוי. השופטת התבססה על הצהרתו שך התובע במשפט: "כתוצאה ממעשיה המכוערים של הנתבעת מצאתי עצמי פגוע, מרומה, תחת סחיטה ואיומים, אב לתאומים מבלי שארצה אם אתכוון לכך, מלא כלימה ובושה, כלפי הוריי, בני משפחתי הדתיים ומכריי".

 

אומנם, הוסיפה השופטת, לתובע תרומה למה שאירע, שכן "גם אם הנתבעת אמרה לו שהיא משתמשת בהתקן תוך רחמי, היה עליו להשתמש באמצעי מניעה",  אך לא סביר כי הנתבעת "ששיקרה לתובע ונהגה עמו בחוסר תום לב תצא פטורה בלא כלום". סוף דבר: הנתבעת חוייבה לשלם לתובע פיצויים בסך 40,000 ש"ח.

 

תיק 33934-08-17, השופטת שפרה גליק

 

נדחתה תביעת ידועה בציבור
לקבלת מחצית דירתו של בן זוגה לשעבר

פסק דין מיום 1.11.18 של בית המשפט למשפחה בפתח תקוה

מאת עו"ד בני דון-יחייא

הצדדים היו בני זוג לשעבר. נולד להם ילד משותף, הם נפרדו ואחר כך חידשו את הקשר ונפרדו סופית לפני 6 שנים. האישה הגישה תביעה למתן פסק דין שיקבע כי היא זכאית למחצית דירה שהנתבע רכש לדבריה בעת שחיו ביחד ולמחצית כל הרכוש שצבר באותה תקופה.

 

התביעה התבססה על "הלכת השיתוף", פסיקה הקובעת כי בין בני זוג החיים כידועים בציבור נוצרת לעיתים שותפות ברכוש הרשום רק על שם אחד מהם.

 

לכול צד גירסה אחרת בענין משך החיים המשותפים: התובעת טענה 22 שנים. הנתבע – 17 שנים. המחלוקת העיקרית היתה על דירת הנתבע, שלגירסתו הוריו רכשו אותה עבור מכספם, והדבר היה בעת שהיה פרוד מהתובעת.

 

לעומתו הכחישה התובעת שהורי הנתבע מימנו את רכישת הדירה, טענה שהיא נרכשה בעת שהם היו בקשר זוגי, כי היא ביקרה בדירה פעמים רבות (הם לא גרו בה ביחד) וראו אותה כדירת השקעה משותפת להבטחת עתידם.

 

התובעת טענה כי הצדדים ניהלו יחד משק בית משותף בתא כלכלי אחד, והיו ידועים בציבור שגידלו ביחד ילד. הם לא ערכו הסכם ממון כנהוג במקרים שבהם אחד הצדדים חפץ בהפרדה רכושית, שכן לא זו היתה כוונתם, אלא חיו "בהסכמה מכללא" כי כלל רכושם  משותף.

 

לטענת הנתבע, מדובר בתביעה חסרת יסוד באופן חריג, שכן מעולם לא נוצר שיתוף רכושי כלשהו בין הצדדים ולא היתה ביניהם כל כוונת שיתוף: הם הקפידו מתחילת הקשר על הפרדה רכושית, מעולם לא ניהלו חשבון משותף, לא רכשו נכס משותף ולא היה להם רכב משותף. חשבונות הבית שבו גרו, השייך לתובעת, היו רשומים על שמה והיא שילמה אותם לבדה.

 

"ידועים בציבור הם בני זוג המקיימים חיי משפחה ומנהלים יחדיו משק בית משותף", כתב השופט יזרעאלי. "בפסיקה נקבעו מספר מבחנים מרכזיים לבחינת פרמטרים אלה, וביניהם בחינת תקופת החיים שבה חיו הצדדים יחד. ילדים משותפים ויציאות ובילויים יחד מהווים אינדיקציה לקיומם של 'חיי משפחה', ומגורים תחת קורת גג אחת, ניהול חשבון בנק משותף וכיוצ"ב הם שמעידים על 'ניהול בית משותף' (ע"א 714/88 נירה שנצר נ' יובל ריבלין, פ"ד מה (2) עמ' 89)".

 

ואולם, הוסיף השופט, הגדרת בני זוג כידועים בציבור אינה משמשת כשלעצמה ראיה לשיתוף רכושי ביניהם, ויש צורך בקיומה של בחינה נפרדת האם מתקיימת הלכת השיתוף בנכסים (ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן). הלכה זו הוחלה בעיקרה על זוגות נשואים, אולם במקרים שמהם עולה כי ישנו הסכם משתמע בין הצדדים לקיומו של שיתוף, מחילים את הלכת השיתוף גם על ידועים בציבור.

 

נטל ההוכחה לעצם קיומם של יחסי ידועים בציבור וכן לכוונת שיתוף כללית וספציפית – מוטל על הטוען לכך.

 

עוד הוסיף השופט יזרעאלי: "חזקת השיתוף בין בני זוג ידועים בציבור חלה בדרך כלל על שיתוף בנכסים שנרכשו במשותף או על נכסים המשמשים את בני הזוג בחיי היומיום, אולם על מנת להחיל את דין השיתוף על נכסים אחרים של מי מבני הזוג, נכסים חיצוניים, יש צורך בראיות נוספות שיעידו על כוונת שיתוף בנכס המסוים". 

 

פסק הדין מסתמך על הפסיקה הקובעת כי כשבני זוג בוחרים שלא להינשא, מבלי שהיתה להם מניעה לעשות כן, אזי נדרשות ראיות נוספות מעבר לעצם החיים המשותפים לשם הוכחת כוונת שיתוף בנכסים. זאת, כדי שלא ייווצר מצב שבית המשפט כופה על הצדדים הסדר של שיתוף רכושי בעת שבני הזוג בחרו שלא להחיל על עצמם הסדר כאמור (בג"צ 4178/04 פלוני נ' בית הדין הרבני לערעורים).

 

בנוסף השתית השופט את מסקנתו על כך, שאף אם הצדדים חיו בשיתוף כלכלי, "ולא כך הוא, נראה כי ניתן היה להסיק זאת אך ורק לגבי התקופה שקדמה להולדת בנם. לאחר מכן השתכנעתי כי הצדדים אף לא גרו כבני זוג תחת קורת גג אחת, שכן הנתבע התגורר חלקית בדירתו בתל אביב, ורק נהג לבקר בבית התובעת".

 

לאור האמור, ומאחר והתובעת לא הוכיחה כי היתה לצדדים כוונת שיתוף ספציפית בדירת הנתבע, דחה השופט את התביעה וחייב את התובעת ב-10,000 ש"ח הוצאות.


תמ"ש 32113-02-16, השופט בנימין יזרעאלי

 

תלונת אישה למשטרה נגד בעלה
אינה מקנה זכות תביעה בשל לשון הרע

פסק דין מיום 14.11.18 של בית המשפט למשפחה בבאר שבע

מאת עו"ד בני דון-יחייא

אישה הגישה למשטרה תלונה כי בעלה איים להרוג אותה. הבעל נעצר, הוגש נגדו כתב אישור, ואחרי 4 שנים זוכה. הוא הגיש תביעה לחייב את אשתו בפיצויים בסך 150,000 ש"ח בשל לשון הרע: תלונתה השקרית למשטרה. התביעה נדחתה.

 

השופט גביזון כתב כי תלונה שקרית למשטרה יכול ותיחשב בנסיבות מסוימות כלשון הרע המזכה בפיצויים (כך נקבע בתמ"ש 6694/08/16). השאלה שתכריע היא זו: האם התלונה מוגשת בתום לב, שאז עומדת למתלוננת ההגנה שבסעיף 15(8) לחוק לשון הרע, המדבר על הגשת תלונה לרשות מוסמכת. כך קובע הסעיף:
"15. במשפט פלילי אזרחי בשל לשון הרע תהיה זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלה:
(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגש התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה, ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשת או של תוכנה".

 

השופט ציטט מתוך פס"ד של השופט ברק (ע"א 788/79  ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו): "תום הלב נקבע לעניין ההגנה הקבועה בסעיף 15 (8) לחוק לא על פי המוטיב שהביא לתלונה, אלא על פי האמונה באמיתות תוכנה. מוטיב נעלה של תפיסת עבריינים, אינו מצדיק בעיני החוק הגשת תלונה למשטרה שאין המתלונן מאמין באמיתותה. לעומת זאת, אמונה באמיתות התלונה מצדיקה הגשת תלונה למשטרה, גם אם הגורם המניע את המתלונן אינו השלטת החוק אלא נקמה או שנאה או כיוצ"ב".

 

השופט שוכנע שהאישה הגישה את התלונה למשטרה בתום לב ומתוך אמונתה הסובייקטיבית שבעלה אמר לה כי יהרוג אותה. לכן עומדת לה  הגנת תום הלב שבחוק.

 

האם זיכויו של אדם בהליך הפלילי סותרת את טענת המתלוננת כי הגישה את תלונתה בתום לב? פסה"ד עונה בשלילה. בדיון הפלילי בחן ביהמ"ש האם הבעל אמר לאשתו כי יהרוג אותה, ואילו בתביעה הכספית בתיק זה, לצורך בחינת הגנת תום הלב של האישה, על השופט לבחון האם היא הגישה את התלונה משום שהאמינה באמיתותה.

 

"מדובר", כתב השופט גביזון, "בשני מבחנים שונים, הראשונה של התובע והשנייה של הנתבעת, ובנטלי הוכחה שונים".

 

פסה"ד מפרט כי המפגש בין הצדדים ביום שבו, לדברי האישה, בעלה איים עליה ברצח –  היה טעון וקשה. הבעל הודה כי כינה את אשתו בביטויים קשים ומשפילים ברוסית. עוד הסתמך השופט על עד מטעם הבעל שהעיד כי יתכן והבעל אמר לאשתו שהוא אוהב אותה, אך האישה סברה כי הוא אמר לה שיהרוג אותה, וזאת בשל הדמיון בשפה הרוסית בין המילים "אוהב" ו"הורג".

 

השופט האמין לאישה גם מהטעם הבא: בהודעה שמסרה למשטרה נכתב כי היא נשאלה האם הבעל פגע בה, והשיבה בשלילה. אם האישה העלילה לשווא כי בעלה איים עליה ברצח, תהה השופט, "תמוה מדוע לא יחסה לו גם אלימות פיסית".

 

על סמך האמור דחה ביהמ"ש את התביעה וחייב את הבעל לשלם לאשתו 10,000 ש"ח הוצאות.


תמ"ש 31174-07-16, השופט אלון גביזון

 

טובת קטין
לדעת מיהו אביו

החלטה מיום 15.5.18 של בית המשפט למשפחה בחיפה

מאת עו"ד בני דון-יחייא

קטין בן שנה הועבר למשפחת אומנה בשל מצבה הנפשי הקשה של אימו הרווקה. לתובע קשר זוגי עם האם. הוא עתר כי בית המשפט יורה על בדיקת רקמות כדי לברר מי האב.

 

בית המשפט מינה אפוטרופא לדין לילד, שהתנגדה לבירור אבהותו של התובע משום שאופי הקשר שלו עם ילדיו האחרים מעיד כי הילד עלול להיפגע אם ייקבע שהתובע הוא אביו. היא ביקשה שבית המשפט יתמקד תחילה בבחינת טובת הילד.

 

הוכח כי לתובע תיפקוד הורי לקוי וכי נהג באלימות קשה כלפי גרושתו וילדיהם ובשל כך ריצה שנתיים וחצי מאסר והילדים הוצאו למשפחת אומנה. התובע עבר בדיקת מסוגלות הורית ונמצא לא כשיר לגדל את ילדיו.

 

החשש הוא שבירור האבהות יאפשר לתובע להיכנס לחייו של הילד ולחבל בהם כפי שחיבל בילדיו הגדולים.

 

השופטת אייזנברג לא קיבלה את עמדת האפוטרופא  היא פסקה כי עיקרון טובת הילד כולל בחובו את זכותו של כך ילד לדעת את זהות מולידו. "זכות זו הינה זכות חוקתית לפי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו", כתבה השופטת. "בירור זהות הקטין וחקר האמת אינם יכולים לסגת נוכח טענות בדבר תיפקודו או חוסר מסוגלותו של התובע להיות אב לקטין.

 

טיעונים אלה אין מקומם בשלב בו מצוי בית המשפט כיום – שלב בירור האבהות, סברה השופטת. אם יתברר לאחר בדיקת הרקמות כי התובע הוא האב, והוא יבקש אז לראות את הילד, אזי תישקל טובת הקטין.

 

"אם התביעה תידחה" המשיכה השופטת, "הקטין ייוותר חסר זהות בהיעדר אב רשום. אין מדובר במקרה שבו קיים אב פסיכולוגי לקטין או אב רשום אחר. אין מדובר במקרה שבירור התביעה יכול לגרום לקטין לבלבול, לקושי, עקב כניסה של אב אחר לחייו. מדובר בקטין שהינו 'שתוקי', מכיר את אימו ואינו יודע מי אביו, והאפוטרופא לדין מבקשת להנציח את היותו 'שתוקי' ".

 

התובע הכיר את הנתבעת לפני 6 שנים ועדיין מנהל איתה קשר זוגי שבמהלכו הרתה. בשל מחלת נפש שממנה סובלת האם, התינוק הוצא ממנה מיד למשפחת אומנה, שגידלה אף את האם בהיותה קטינה.

 

האם הביעה את רצונה לבצע בדיקת רקמות. היא בטוחה ללא ספק שהתובע הוא אביו הביולוגי של הילד והיא סומכת עליו שיהיה אבא טוב. הוא ליווה אותה בהיריון וחשוב לה המשך הקשר איתו.

 

האב אמר לעובדת הסוציאלית כי אם יתברר שאינו אביו של הילד, ייפרד מן האם. אם יתברר כי הוא אביו, הוא ירשום אותו בשמו ויישא באחריות ההורית. עוד אמר התובע  כי הוא רוצה להעניק אהבה לילד בטוח שהילד ירוויח מכך.

 

השופטת היפנתה לפסק דין של השופט חשין בבית המשפט העליון (ע"א 3077/90 פלונית נ' פלוני, פדי מ"ט (2) עמ' 578), והשופטת הורתה על בדיקת רקמות:

"ילד וילדה שנולדו לאם אשר לא היתה נשואה על פי דין לאביהם – בין שיכנה אותם המכנה ילדים 'בלתי חוקיים', בין שיכונו 'ממזרים', ובין שיכונו בכל כינוי גנאי אחר – ילד וילדה אלה נבראו בצלמו, בצלם אלוהים נבראו, והם כילד וכילדה שנולדו לאם אשר היתה נשואה כדין לאביהם. זכותם הטבעית היא, כזכותם של כל ילד וילדה, שיידעו מי הוא אביהם-מולידם אם אך יבקשו לדעת זאת (שלא מטעמים בלתי ראויים). לא עשב למרמס הוא האדם. לכל אדם אם ואב, וזכות של ראשית קנויה לו, זכות מן הטבע, שיידע מנין בא – והיא כבודו".

 

(תמ"ש 9831-08-17, השופטת שלי אייזנברג)
  

אלמנה זכתה במחצית רכוש בעלה
מכוח השיתוף ביניהם ובעוד רבע מהרכוש כיורשת

פסק דין מיום 15.8.18 של בית המשפט למשפחה בירושלים

מאת עו"ד בני דון-יחייא

אדם הלך לעולמו והותיר אלמנה ושני ילדים מנישואיו הקודמים. הוא לא השאיר צוואה, ולכן לפי חוק הירושה האלמנה יורשת מחצית מעזבונו ושני ילדיו יורשים את המחצית השנייה בחלקים שווים ביניהם. התביעה נסובה על טענת האלמנה כי היא זכאית כאשתו למחצית רכושו של בעלה הרשום על שמו בלבד, ובנוסף היא זכאית למחצית השנייה של הרכוש בהיותה יורשת.

 

הזוג נישא בשנת 1962 ולכן חלה עליהם "הלכת השיתוף", שלפיה רכוש הנצבר במהלך הנישואין נחשב למשותף ללא קשר לרישום הפורמלי שלו. מדובר בחזקה חוזית שעיקרה הסכם משתמע בין הצדדים, שלפיו הם שותפים שווים ברכוש.

 

עם השנים התעצמה חזקת השיתוף: די בהוכחת מינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת ללא קרע או פירוד ממשי בין בני הזוג. נטל הראיה עבר אל הטוען לשלילת השיתוף. גם מעגל הנכסים הנכלל בגדר החזקה הלך וגדל, והדעה המקובלת בפסיקה היא כי אף נכסים עסקיים, ולעיתים גם נכסים מלפני הנישואין, ייחשבו למשותפים.

 

השופט פליקס החיל בפסק דין זה את חזקת השיתוף משום שבני זוג חיו ביחד יותר מ-50 שנה. הוא דחה את טענת ילדי המנוח כי הזוג היה על סף גירושין משום שהטענה לא הוכחה. השופט הוסיף כי גם אם יחסו של המנוח כלפי האלמנה היה טעון שיפור, או שמערכת היחסים שביניהם התערערה, אין בכך כדי לשלול את השיתוף.

 

בפסק הדין נסקרה מטרת הלכת השיתוף שנועדה לקדם כמה תכליות חברתיות. תכלית אחת: הכרה בחיי נישואין כחיי שיתוף. הנישואין מושתתים על יחסים מתמשכים של אהבה ונאמנות, אמון הדדי, שיתוף פעולה ותמיכה הדדית. הם אינם רק שותפות במישור האישי אלא גם שותפות כלכלית.

 

תכלית שנייה: קידום השוויון בין בני הזוג. התפיסה היא כי תרומת שני בני הזוג לרווחת המשפחה שווה, וכל אחד תורם בדרכו לקיומם, לשימורם, לשגשוגם ולפיתוחם של חיי הנישואין המשותפים.

 

תכלית שלישית: הענקת ביטחון כלכלי לבני הזוג לאחר פירוק הקשר כדי לאפשר לכל אחד מהם לעמוד ברשות עצמו.

 

השופט פלקס דחה את טענת ילדי המנוח כי האלמנה השתהתה בהגשת תביעתה למחצית הרכוש עד לאחר פטירת בעלה ובכך ויתרה על זכותה על פי הלכת השיתוף. "ויתור על זכויות מכוח חזקת השיתוף צריך להיות מפורש, ומקום שבו לא היתה כל סיבה לבן הזוג להגיש תביעה הרי שאין לראות באי הגשתה משום ויתור".

 

סוף דבר: השופט פסק כי מכוח הלכת השיתוף זכאית האלמנה למחצית הזכויות בדירות שעל שם המנוח, ואילו במחצית האחרת היא יורשת מחצית. לכן יש לרשום שלושה רבעים מהזכויות בדירות  על שם האלמנה. כך גם נפסק באשר לכספי העיזבון.

 

(תמ"ש 41842-11-16, השופט נמרוד פלקס)
  

איך נקבע מוניטין מקצועי
של בעל המקנה זכויות לאשתו

פסק דין מיום 6.6.18 של בית המשפט המחוזי בחיפה

מאת עו"ד בני דון-יחייא

אחת מתביעות-הלהיט בשנים האחרונות בסכסוכי גירושין, בעיקר של נשים (אך בעיקרון גם של בעלים), היא לקבלת פיצוי מהבעל בשל המוניטין האישי ועסקי שלו, המביאים לפערי השתכרות משמעותיים בין בני הזוג. עילה זו מנוסחת בדרך כלל בתביעות כ"זכות האישה לקבל חלק מכושר ההשתכרות של הבעל" או "חלקה של האישה בנכסי הקריירה שצבר הבעל בשנות הנישואין".

 

מוקד הטיעון הוא: בשנות הנישואין ויתרה האישה על התפתחותה האישית והמקצועית לטובת הטיפול בבית, בילדים ובבעל, ובכך איפשרה לו לרכוש או לפתח כישורים, מומחיות, תארים, ניסיון ומוניטין אישי בתחום עבודתו, המניבים הכנסה גבוהה. לכן מגיע לאישה (במרבית המקרים) פיצוי כדי ליצור שוויון הזדמנות כלכלי בין הצדדים לאחר הפרידה.

 

מתי נוצר מוניטין אישי ומקצועי משמעותי? מה חלקו בכך של הכישרון הטבעי של בן הזוג והידע שנצבר לפני הנישואין שלא בזכות בן זוגו? לשאלות אלה אין התייחסות בחקיקה ולא ניתן להן עדיין מענה חד משמעי בפסיקת בית המשפט העליון.

 

בפסק דין שנתן באחרונה בית המשפט המחוזי בחיפה סקר השופט סארי ג'יוסי את עקרונות הנושא. מדובר בתביעת אישה לקבל חלק מהמוניטין של בעלה. התביעה נדחתה בבית המשפט למשפחה בהסתמך על חוות דעת של אקטואר אשר קבע כי לפעילות העסקית של הבעל אין שווי מוניטין עסקי כלשהו. על כך עירערה.

 

האקטואר התבסס על ירידה משמעותית בהכנסות הבעל, על כך שעיקר פעילותו  התבססה על מתן שירותים ברומניה לחברה שהפסיקה את פעילותה העסקית ועל רמת השתכרותה של האישה.

 

ערעור האישה התקבל רק באשר לטענתה כי הבעל ממשיך לעבוד בחברה. נקבע כי בית המשפט למשפחה יבדוק אם הדבר מקנה לאישה זכות כספית כלשהי, למרות שלא הצליחה להוכיח כי בעלה היטעה את האקטואר בגירסתו שעבודתו עתידה להסתיים. שכן החברה קיימת עדיין רק בשל התארכות הדיונים בעררים שהגישה בהליכי פירעון חובותיה, והצפי הוא שהבעל יפסיק בוודאות את עבודתו.

 

מתי יגיע אישה (או לבעל) פיצוי בשל פערי השתכרות ומוניטין עסקי לשיטתו של בית המשפט במקרה הזה? כתב השופט ג'יוסי:

 

"כאשר בני הזוג קיימו מערכת, שבמסגרתה האחד היה בגדר בן הזוג 'הקרייריסטי' שעבד במרץ והתקדם בסולם הדרגות תוך השבחת שכרו על חשבון בן הזוג 'הביתי', שאילולא תמיכתו יכול ולא היה עולה בידי בן הזוג 'הקרייריסטי' לעשות כן נוכח ההתחייבויות הקיימות בכל משק בית ותא משפחתי".

 

בין שאר ההתחייבויות הביתיות ציין השופט את הטיפול בילדים והצורך לשהות איתם בבית בסיום המסגרת הלימודית או במהלך כל היום, אם אינם מצויים במסגרת חינוכית כלשהי, ועוד מטלות ביתיות.

 

במקרה הזה לא הוכיחה האישה כי כך היה. "נדמה כי לא מדובר בבני זוג כאלה שקיימים ביניהם פערי השתכרות משמעותיים, מאחר והמערערת עובדת מזה שנים רבות במקום עבודה יציב ובטוח ומשתכרת שכר נאה – כ-10,000 ש"ח לחודש בתוספת הפרשות סוציאליות", כתב השופט.

 

לפיכך דחה בית המשפט את הערעור בלא חייב את האישה בהוצאות.

 

(ערעור 42055-01-17, השופטים סארי ג'יוסי, עפרה ורבנר ואספרנסה אלון)
  

הסכם ממון יחייב במקרים
מסוימים גם אם לא אושר בבית המשפט

פס"ד מיום 21.1.18 בבית המשפט למשפחה בירושלים

מאת עו"ד בני דון-יחייא

אישה הגישה תביעה וביקשה לפסוק כי מגיעה לה מחצית דירת המגורים שבעלה רכש לפני הנישואין בסך 700,000 ש"ח, שמתוכם 300,000 ש"ח מומנו באמצעות משכנתא. החזרי המשכנתא שולמו מאז נישואי הצדדים מחשבונם המשותף.

 

לפני הנישואים אישרו הצדדים הסכם ממון, הקובע כי הדירה לא תובא בחשבון לצורך איזון משאבים במקרה של גירושין. אבל אחרי הנישואין הם חתמו על הסכם נוסף, שבו נקבע כי האישה תיתן 100,000 ש"ח מכספים שחסכה לפני הנישואין לצורך פרעון המשכנתא על הדירה. בתמורה לכך היא תהיה זכאית לקבל מחצית משווי הדירה למטרת רכישת דירה אחת.

 

התובעת טענה כי למרות שההסכם השני לא אושר כדין, הוא מחייב משום שההתנהגות שלה ושל בעל מצביעה על כוונה מפורשת לראות בדירה נכס משותף.

 

הנתבע ביסס את טענתו על חוק יחסי ממון בין בני זוג, המחייב אישורו של ההסכם בביהמ"ש. השופט הכהן דחה את עמדת הנתבע והסתמך על פסיקה שפתחה פתח במקרים מסוימים להכיר בתוקפו של הסכם רכושי שלא אושר כדין מכוח עקרון תום הלב, ההשתק והמניעות.

 

השופט ציטט מתוך פסה"ד בענין רודן (ע"א 151/85), שבו נקבע כי צד שהמתנגד להסכם ממון משום שלא אושר נוהג שלא בתום לב בעת שהוא קיבל את היתרונות שההסכם העניק לו. צד שכזה מושתק ומנוע מלטעון כי ההסכם אינו מחייב בגלל שלא אושר כדין.

 

במקרה של רודן קבע ביהמ"ש העליון שהנתבעת מנועה מלעלות את הטענה שההסכם לא אושר לאחר שנהגה לפי ההסכם במשך 9 שנים, דבר המעיד שהיא הכירה בתוקפו. "העלאת טענה זו בשלב כה מאוחר", נאמר בפסה"ד, "הינה שימוש בזכות שלא בתום לב, דבר העומד בסתירה לסעיף 39 לחוק החוזים המטיל חובה לנהוג בתום לב לגבי השימוש בזכות הנובעת מהחוזה".

 

ברוח זאת פסק גם השופט רובינשטיין (בבע"מ 7734/06) שהסכם שלא אושר עשוי להיות תקף מכוח עקרון תום הלב אם הצדדים נהגו לפיו. "צד להסכם ממון חתום שלא הוגש לאישור לא יישמע בטענה של היעדר אישור לאחר שנהנה לאורך זמן מפירות הסכם".

 

עוד ביסס השופט הכהן את פסה"ד שלו על סעיף 5(א)  (3) לחוק יחסי ממון, הקובע כי "עם פקיעת הנישואים… זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששווים לא יאוזן ביניהם". משמע, החוק מכיר באפשרות שהצדדים יערכו הסכם בכתב שלא יאושר בפרוצדורה הקבועה בחוק לאישור הסכם ממון, והסכם זה יחייב אותם.

 

טעם נוסף לקבלת תביעת האישה מצא השופט הכהן בכך שהתנהלות הצדדים במשך השנים מוכיחה כי נוצרה ביניהם  "כוונת שיתוף ספציפי בדירה". בין השאר, הדירה שופצה ממקורות משותפים, החזר המשכנתא שולם מהחשבון המשותף. והעיקר – ההסכם השני, למרות שלא אושר, "משמש אינדיקציה לכוונת השיתוף".
 
השופט דחה את טענת הבעל כי ההסכם השני נחתם "תחת לחץ" וכי לאחר שחתם עליו הבין כי מדובר בהסכם מקפח. "אני מאמין לתובעת כי לאחר שהכסף הועבר להקטנת המשכנתא הנתבע נהג שלא בתום לב ולאחר שחתם על הסכם הממון סירב לאשרו", כתב השופט, והורה כי הדירה תימכר וכל צד יהיה זכאי למחצית תמורתה.
 
(תמ"ש 54093-03-16, השופט מנחם הכהן)