הסכמי ממון וחלוקת רכוש

חלוקת הרכוש המשותף בעת גירושין
מה יש לכלול בהסכמי ממון לקראת הנישואין
ובהסכמי גירושין ועוד ועוד

10 דברים שכדאי לדעת על הסכמי ממון

עו"ד בני דון-יחייא

 

1

הסכם ממון חייב להיות בכתב. אם בני הזוג נשואים או עומדים להינשא – עליו לקבל אישור
של בית המשפט למשפחה או של בית הדין. לפני הנישואין ניתן לאשר את ההסכם גם
בפני נוטריון או בפני רושם הנישואין במועצה הדתית.

 

2

בית המשפטו או בית הדין יאשרו את ההסכם רק לאחר שישתכנעו כי בני הזוג הגיעו אליו
"בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו".

 

3

ההסכם מקבל תוקף של פסק דין, ולכן אם צד אחד יפר אותו ניתן יהיה לנקוט בהליכים
לאכיפתו באמצעות ההוצאה לפועל.

 

4

בן זוג הרוצה ניתן לבטל הסכם הממון ואת פסק הדין שניתן לו צריך להגיש תביעה לבית
המשפט או לבית הדין שאישר אותו. רק במקרים חריגים תבטל הערכאה המאשרת את ההסכם.

 

5

עילות הביטול העיקריות של הסכם ממון: עושק, טעות, תרמית, הטעיה, כפייה.

 

6

נטל ההוכחה שיש לבטל את הסכם הממון מוטל על התובע, וזהו נטל כבד במיוחד באשר
מדובר בפסק דין שניתן בהסכמה ולאחר הפרוצדורה המיוחדת של אישור הסכם הממון.
כאשר מדובר בוויתורים משמעותיים ובלתי מפורשים של צד אחד בהסכם הממון, יתכן
שהנטל להוכיח כי ההסכם "כשר" יעבור לנתבע.

 

 7

הסכם ממון שלא אושר בבית המשפט או בבית הדין יהיה לעיתים חסר תוקף, אך במקרים
מסוימים כן יהיה לו תוקף חוזי. כך במקרים של ידועים בציבור, כולל זוגות בני אותו מין,
וכך גם כשההסכם "אינו צופה פני גירושין."

 

 8

הסכם ממון בין בני זוג שאינם עומדים להינשא יאושר בבית המשפט ויקבל תוקף של פסק
דין, אך זאת לא לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, אלא לפי חוק בית המשפט לעניני משפחה.

 

9

שינוי או ביטול הסכם ממון נעשה בדרך הקבועה בחוק לאישור הסכם ממון: ההסכם החדש
צריך להיות בכתב, יש לפתוח תיק בבית המשפט או בבית הדין, להופיע לדיון שבו הערכאה
תאשר את ההסכם החדש.

 

10

הסכם ממון אינו יכול להסדיר הורשה לאחר פטירת אחד הצדדים. לכן בדרך כלל רצוי לחתום
גם על צוואה.

 

 

 

נדחתה תביעת ידועה בציבור
לקבלת מחצית דירתו של בן זוגה לשעבר

פסק דין מיום 1.11.18 של בית המשפט למשפחה בפתח תקוה
תמ"ש 32113-02-16, השופט בנימין יזרעאלי

עו"ד בני דון-יחייא

 

הצדדים היו בני זוג לשעבר. נולד להם ילד משותף, הם נפרדו ואחר כך חידשו את הקשר ונפרדו סופית לפני 6 שנים. האישה הגישה תביעה למתן פסק דין שיקבע כי
היא זכאית למחצית דירה שהנתבע רכש לדבריה בעת שחיו ביחד ולמחצית כל הרכוש שצבר באותה תקופה.

 

התביעה התבססה על "הלכת השיתוף", פסיקה הקובעת כי בין בני זוג החיים כידועים בציבור נוצרת לעיתים שותפות ברכוש הרשום רק על שם אחד מהם.

 

לכול צד גירסה אחרת בענין משך החיים המשותפים: התובעת טענה 22 שנים.

 

הנתבע – 17 שנים. המחלוקת העיקרית היתה על דירת הנתבע, שלגירסתו הוריו רכשו אותה עבור מכספם, והדבר היה בעת שהיה פרוד מהתובעת.

 

לעומתו הכחישה התובעת שהורי הנתבע מימנו את רכישת הדירה, טענה שהיא נרכשה בעת שהם היו בקשר זוגי, כי היא ביקרה בדירה פעמים רבות (הם לא גרו בה ביחד)
וראו אותה כדירת השקעה משותפת להבטחת עתידם.

 

התובעת טענה כי הצדדים ניהלו יחד משק בית משותף בתא כלכלי אחד, והיו ידועים בציבור שגידלו ביחד ילד. הם לא ערכו הסכם ממון כנהוג במקרים שבהם אחד הצדדים
חפץ בהפרדה רכושית, שכן לא זו היתה כוונתם, אלא חיו "בהסכמה מכללא" כי כלל רכושם משותף.

 

לטענת הנתבע, מדובר בתביעה חסרת יסוד באופן חריג, שכן מעולם לא נוצר שיתוף רכושי כלשהו בין הצדדים ולא היתה ביניהם כל כוונת שיתוף: הם הקפידו מתחילת
הקשר על הפרדה רכושית, מעולם לא ניהלו חשבון משותף, לא רכשו נכס משותף ולא היה להם רכב משותף. חשבונות הבית שבו גרו, השייך לתובעת, היו רשומים על
שמה והיא שילמה אותם לבדה.

 

***

 

"ידועים בציבור הם בני זוג המקיימים חיי משפחה ומנהלים יחדיו משק בית משותף", כתב השופט יזרעאלי. "בפסיקה נקבעו מספר מבחנים מרכזיים לבחינת פרמטרים אלה,
וביניהם בחינת תקופת החיים שבה חיו הצדדים יחד.ילדים משותפים ויציאות ובילויים יחד מהווים אינדיקציה לקיומם של 'חיי משפחה', ומגורים תחת קורת גג אחת,
ניהול חשבון בנק משותף וכיוצ"ב הם שמעידים על 'ניהול בית משותף' (ע"א 714/88 נירה שנצר נ' יובל ריבלין, פ"ד מה (2) עמ' 89)".

 

ואולם, הוסיף השופט, הגדרת בני זוג כידועים בציבור אינה משמשת כשלעצמה ראיה לשיתוף רכושי ביניהם, ויש צורך בקיומה של בחינה נפרדת האם מתקיימת
הלכת השיתוף בנכסים (ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן). הלכה זו הוחלה בעיקרה על זוגות נשואים, אולם במקרים שמהם עולה כי ישנו הסכם משתמע בין הצדדים
לקיומו של שיתוף, מחילים את הלכת השיתוף גם על ידועים בציבור.

 

נטל ההוכחה לעצם קיומם של יחסי ידועים בציבור וכן לכוונת שיתוף כללית וספציפית – מוטל על הטוען לכך.

 

***

 

עוד הוסיף השופט יזרעאלי: "חזקת השיתוף בין בני זוג ידועים בציבור חלה בדרך כלל על שיתוף בנכסים שנרכשו במשותף או על נכסים המשמשים את בני הזוג בחיי היומיום,
אולם על מנת להחיל את דין השיתוף על נכסים אחרים של מי מבני הזוג, נכסים חיצוניים, יש צורך בראיות נוספות שיעידו על כוונת שיתוף בנכס המסוים".

 

פסק הדין מסתמך על הפסיקה הקובעת כי כשבני זוג בוחרים שלא להינשא, מבלי שהיתה להם מניעה לעשות כן, אזי נדרשות ראיות נוספות מעבר לעצם החיים המשותפים
לשם הוכחת כוונת שיתוף בנכסים. זאת, כדי שלא ייווצר מצב שבית המשפט כופה על הצדדים הסדר של שיתוף רכושי בעת שבני הזוג בחרו שלא להחיל על עצמם הסדר כאמור
(בג"צ 4178/04 פלוני נ' בית הדין הרבני לערעורים).

 

בנוסף השתית השופט את מסקנתו על כך, שאף אם הצדדים חיו בשיתוף כלכלי, "ולא כך הוא, נראה כי ניתן היה להסיק זאת אך ורק לגבי התקופה שקדמה להולדת בנם.
לאחר מכן השתכנעתי כי הצדדים אף לא גרו כבני זוג תחת קורת גג אחת, שכן הנתבע התגורר חלקית בדירתו בתל אביב, ורק נהג לבקר בבית התובעת".

 

לאור האמור, ומאחר והתובעת לא הוכיחה כי היתה לצדדים כוונת שיתוף ספציפית בדירת הנתבע, דחה השופט את התביעה וחייב את התובעת ב-10,000 ש"ח הוצאות.

 

 

 

הסכם גירושין בוטל בעילת עושק לאחר שהוכח  
כי הבעל חתם עליו בשל מצב נפשי קשה 

פסק דין מיום 24.4.19 של בית המשפט למשפחה בחיפה, תלה"מ 7749-11-17,
השופטת שלי אייזנברג

עו"ד בני דון-יחייא

 

בית המשפט קיבל תביעה לביטול הסכם גירושין שניתן לו תוקף פסק דין בשל קיומה של עילת העושק: התובע הוכיח כי ההסכם נחתם תוך ניצול מצוקתו ומצבו הנפשי
הקשה בתקופת הפרידה. מצב זה הביא אותו לוותר באופן בלתי סביר ומקובל על זכויותיו הרכושיות ולהתחייב לשלם סכומי מזונות בלי סבירים בלי שהבין את ההשלכות העתידיות לחתימתו.

 

הפסיקה קובעת כי המבקש לבטל הסכם גירושין שאושר ושניתן לו תוקף של פסק דין  נדרש לעמוד בנטל ראיה גבוה. זאת, בשל אופיו הסופי וההסכמי של ההסכם,
הצורך בהגנה על הציפיות הסבירות של בני הזוג והקושי להשיב את המצב לקדמותו.

 

הסכם גירושין כורך וקושר מטיבו ומטבעו עניינים שונים, אשר ההסכמות לגביהם הן תוצאה של פשרה ואיזון, תוך התבוננות הצדדים על ההסכם כמכלול, בלי שכול נושא
בהסכם הגירושין מוגדר כחוזה נפרד.

 

בפסקי הדין המאשרים הסכמי גירושין נוהגים השופטים לכתוב כי התרשמו "ששני הצדדים הבינו את ההסכם וחתמו עליו מרצונם תוך הבנת תוצאותיו", או נוסח דומה,
ולכן כמעט בלתי אפשרי לבטל הסכם (ע"א 4/80 מונק נ' מונק , פ"ד לו(3) עמ' 421. בג"ץ 7947/06 קהלני נ' בית הדין הרבני הגדול).

 

עם זאת אין הסכם גירושין שאושר חסין באופן מוחלט מפני ביטולו. צד להסכם אינו מנוע מלטעון לפגם בכריתתו על סמך העילות המפורטות בחוק החוזים (חלק כללי)
העוסקות ב"פגם ברצון". התביעה במקרה זה לביטול ההסכם מתבססת בעיקר על עילת העושק.

 

***

 

עילת העושק מותנית בקיומם של שלושה יסודות מצטברים השלובים זה בזה, כלשון סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי):

 

"מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי
סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה".

 

ואלה מרכיבי העילה המפורטים בפסק הדין:

1. מצבו של העשוק: חולשתו הבאה לביטוי במצוקה שכלית או גופנית. הכוונה לשינוי פתאומי המביא ללחץ כלכלי או פסיכולוגי חמור. המועד הקובע לעניין
מצבו של העשוק הוא מועד ההתקשרות, ולכן אין צורך שהמצוקה תהיה מתמשכת.

2. התנהגות העושק: מודעותו למצוקה של הצד השני וניצולה. גם חוסר איכפתיות או עצימת עיניים נחשבים כידיעה. המצוקה, החולשה או חוסר הניסיון
אינם תלויים בעושק וייתכן וינבעו ממקור אחר לחלוטין.

3. היות תנאי ההסכם גרועים מהמקובל. המבחן ליישום יסוד אי סבירות תנאיי ההסכם הוא מבחן אובייקטיבי-חיצוני שמחייב בירור שתי שאלות משנה:
"מהו המקובל" ומהי "מידה בלתי סבירה".

 

השופטת אייזנברג קבעה כי כול היסודות האלה מתקיימים במקרה זה.

 

התקיימות היסוד הראשון: השופטת שוכנעה כי מצבו הנפשי הירוד של התובע בתקופת הפרידה מנע ממנו לקבל החלטות רציונליות ולנהוג בשיקול דעת
בעת שחתם על הסכם הגירושין.

***

 

השופטת פירטה את הנסיבות המיוחדות שהביאו את התובע למצוקתו הקשה: פירוק התא המשפחתי, שברון הלב, הפרידה היומיומית מילדיו, סיום מערכת
יחסים ארוכת שנים שבהן חיו הצדדים כישות אחת, עזיבתו את בית הצדדים, הנסיבות שלפיהן הנתבעת יזמה את הליך הפרידה, העובדה כי הצדדים רכשו  בית,
השקיעו מכספם וממרצם בשיפוצו ונפרדו זמן קצר לפני המעבר אליו, כשהתובע לא זכה ליהנות מפירות השקעתו, העובדה כי לנתבעת בן זוג חדש שאיתו עברה
להתגורר בבית החדש.

 

כך קבעה גם פסיכולוגית שבית המשפט מינה לתת חוות דעת מצבו של התובע: חרדה קיצונית עם סימפטומים דיכאוניים, אשר פגמו ביכולתו להפעיל שיקול דעת סביר.
לכן הוא לא היה מסוגל להעריך באותה העת בצורה בוגרת ונכונה את ההשלכות העתידיות של חתימתו על הסכם הגירושין.

 

היסוד השני: אין חולק כי הנתבעת היא אשר יזמה וקידמה את הליך הגירושין, יצרה קשר עם עורך הדין והגיעה עם טיוטת הסכם מוכנה. כמי שרצתה לסיים באופן חד-צדדי
את מערכת היחסים, היא היתה מודעת למצבו החלש של התובע, בייחוד לאור הנסיבות שהובילו אותה לסיים את מערכת היחסים.

 

היסוד השלישי: לאור אורח החיים של הצדדים ויכולותיהם הכלכליות (הכנסות דומות של כ-9000-8000 ש"ח לחודש) הגיעה השופטת למסקנה כי התובע הסכים במסגרת
ההסכם לוויתורים בלתי סבירים הן באיזון הרכוש והן בקביעת דמי המזונות. פסק הדין מפרט את הוויתורים של הבעל:

 

ויתר על מלוא זכויותיו בבית המגורים תמורת סך זעום של 80,000 ש"ח שישולם לו בשתי פעימות: האחת בתוך שנתיים מהגירושין והשנייה בתוך ארבע שנים.

 

הנתבעת קיבלה לבעלותה המלאה ללא איזון את הרכב המשותף ואת תכולת הבית.

 

התובע לבדו התחייב לסלק את יתרת החוב בחשבון המשותף בסך 20,000 ש"ח וכן לסלק הלוואה משותפת בסך 75,000 ש"ח, בעוד הנתבעת נוטלת על עצמה לסלק
הלוואה של 20,000 ש"ח בלבד.

 

התובע התחייב להעביר 48,000 ש"ח בשל השיפוץ שערכו הצדדים בבית החדש מקרן ההשתלמות שלו, בעוד שהבית עבר לבעלותה המלאה של הנתבעת.

 

התובע התחייב לשלם מזונות בסך 5000 ש"ח לחודש לארבעת ילדיו למשך פרק זמן ארוך מהמקובל, כך ששתי בנותיו הבגירות יקבלו מזונות עד הגיען לגיל 27,
בתוספת 2,000 ש"ח לבנות הבגירות בכול קיץ.

 

"כל אלה מצביעים באופן גורף על חוסר סבירות ופער ניכר אשר מותיר צד אחד חסר כל וצד אחר בעל נכסים וכספים נזילים", כתבה השופטת.
"הסכם גירושין כורך בתוכו מארג של ויתורים ופשרות שעורכים הצדדים, תוך הסתכלות על ההסכם כמכלול, אולם במקרה דנן לא ניתן להתעלם מהוויתורים המפליגים אשר ברי
כי לאור מצבו הרגשי של התובע באותה העת נעשו מבלי שהפעיל שיקול דעתו ראוי. די בכך לקבלת התביעה ולהורות על ביטול הסכם הגירושין".

 

***

 

התובע ביסס את תביעתו גם על עילות הטעות וההטעיה שבחוק החוזים (חלק כללי). טיעוניו אלה נדחו. לטענת התובע, עורכת הדין שערכה את ההסכם נפגשה איתו פעמיים בלבד,
לא העבירה לעיונו את טיוטת ההסכם, הוא לא נשלח להתייעץ עם מישהו מטעמו, לא נשאל לדעתו ולא הוסבר לו כי עורכת הדין מייצגת את הנתבעת בלבד.
התשלום לעורכת הדין בוצע על ידי אביה של הנתבעת.

 

"מסתמן כי התובע היה שרוי במצב נפשי קשה שהוביל אותו לרצות 'לסיים עם זה' כפי שהעיד בבית המשפט, ולא הבין הלכה למעשה את השלכות ההסכם", נאמר בפסק הדין.
"אולם העובדה כי התובע לא מצא לנכון להתייעץ עם עורך דין נוסף טרם החתימה על ההסכם הינה בחירתו האישית.
אי קבלת ייעוץ משפטי כדבעי אודות זכויותיו אינו מגבש את יסודות עילת הטעות או ההטעייה, שכן לא מדובר על מעשה שנעשה לו ביודעין, או מצג שווא שהוצג לו על ידי צד ג' –
הנתבעת או עורכת הדין שערכה את ההסכם".

 

מעדותה של עורכת הדין של האישה התרשמה השופטת כי היא הסבירה את עיקרי ההסכם לצדדים ולא היטעתה את התובע, בייחוד לאור העובדה כי הצדדים הגיעו עם
עקרונות הסכמה כתובים, שלהם לא התנגד התובע בפגישה אצל עורכת הדין.

השופטת סיכמה: "מדובר בהסכם החורג ממתחם הסבירות באופן שמחזק את מסקנת המומחית וגרסת התובע כי מצבו הנפשי באותה העת פעלו נגדו ביכולת לראות
את ההשלכות העתידיות ולקבל עזרה מתאימה. הסכם הגירושין משקף בצורה מובהקת חוסר הגינות חוזית".

 

 

אישה זכתה במחצית תמורת בית 
שבעלה מכר מאחורי גבה 

פסק דין מיום 14.3.18 של בית המשפט למשפחה בחיפה,
תמ"ש 4283-07-14, השופטת שלי אייזנברג

עו"ד בני דון-יחייא

 

הנתבע מכר את בית המגורים של הצדדים, שנבנה על קרקע שקיבל במתנה לפני הנישואין, ללא ידיעתה של אשתו, התובעת. בכספי תמורת הבית עשה כבשלו.
האישה הגישה תביעה לקבלת מחצית הכספים – 450,000 ש"ח – כן תבעה פיצויים בסך 50,000 ש"ח בשל התנהלותו זו של בעלה.

 

הצדדים הם בני זוג דרוזים. התובעת גרה בבית עם שלושת הילדים 23 שנים. היא טענה כי הנתבע הזמין אותה ליום כיף, ובזמן שבילו יחד בתל אביב מכר את הבית
והעביר את תכולתו לדירה שכורה וישנה. אחרי מכירת הבית, הוסיפה, "בין לילה הועברה לדירה קטנה ועזובה".

 

הנתבע קיבל את הקרקע שעליה נבנה הבית במתנה מאביו לפני הנישואין. הוא בנה את הבית לפני החתונה ורשם אותו בטאבו על שמו בלבד.
לפיכך, על פניו, הבית הוא נכס שאינו בר איזון מכוח סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג.

 

***

 

ואולם התובעת הוכיחה "כוונת שיתוף ספציפית" ביחס לבית. בין היתר הסתמכה השופטת אייזנברג על התקופה המשמעותית שבה חיו הצדדים בבית – 23 שנים –
הבאת שלושה ילדים לעולם באותו בית, העובדה שהוריה של התובעת סייעו לבנייה, לקיחת משכנתא חלקית על שם שני הצדדים לצורך הבנייה, כשההחזר החודשי שולם
מחשבונם המשותף של בני הזוג.

 

כן לקחה השופטת בחשבון כי הבית הושבח לאחר הנישואין והושקעו בו כספים משותפים. בנוסף נלקחו בחשבון עקרונות של הגינות ומניעת פערי כוחות כלכליים בין הצדדים בעת הגירושין.
לפיכך פסקה כי מחצית הזכויות בבית שייכת לתובעת, ועל הנתבע לתת לה את מחצית התמורה שקיבל.

 

השופטת חייבה את הנתבע גם לשלם לתובעת 50,000 ש"ח פיצויים בשל התנהלותו. היא קיבלה את גרסת התובעת כי הוא מכר את הבית שלא על דעתה "מאחורי גבה ממש",
העביר את תכולתה לדירה שכורה, רכש בכספי תמורת הבית נכס מקרקעין על שם אחותו ומגרש נוסף על שמו – בלי שיידע את התובעת בכך.

 

"לא ניתן לגדוע באבחת חרב את חייה והרגליה של התובעת, קיומה והסתמכותה על בית מגוריה משך 23 שנים ומשאבים שצברו הצדדים במשך השנים בניהול תא כלכלי ומשפחתי אחד,
אך בשל רצון אחד הצדדים בפרידה", כתבה השופטת.

 

***

 

סעיף 4 לחוק יחסי ממון בין בני זוג קובע: "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינם של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני
ולהטיל עליו אחריות לחובות השני".

 

סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, המוזכר לעיל, קובע: "עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל
נכסי בני הזוג למעט – (1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין…".

 

חרף תחולת משטר איזון המשאבים כאמור, התפתחה בפסיקה הלכה המאפשרת הוכחת כוונת שיתוף ספציפי מכוח הדינים הכלליים, להבדיל מהלכת השיתוף הכללית,
החלה על בני זוג שנישאו עד לחקיקת חוק יחסי ממון. שורשי ההלכה בפסק הדין ברע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי:

 

"כפי שנקבע לא אחת, דירת המגורים היא נכס משפחתי מובהק, לעיתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד. מטעם זה, לשיטתי,
יש טעם להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים, כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם. עם זאת לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים,
אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח דין כללי, שאם תאמר כן נמצאת מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף, שלשיטתי אינה חלה במקביל
לחוק יחסי ממון… על מנת שתוקנינה זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן הזוג האחד לבן הזוג האחר, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות, נוסף על עצם קיום הנישואין,
שמהן ניתן להסיק – מכוח הדין הכללי – הקניית זכויות בדירת מגורים".

 

בפסק דין נוסף של בית המשפט העליון (בע"מ 1398/11) סיכם השופט דנציגר:

 

"על בן הזוג שמבקש שיתנו לו מחצית הזכויות בדירת המגורים שרשומה על שמו של בן הזוג האחר, מוטל להוכיח – מעבר לקיומם של חיי נישואים משותפים, אף אם ממושכים –
קיומו של 'דבר מה נוסף' שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי. מעיון בפסיקה עולה כי במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח כי בוצעו
השקעות כספיות בנכס מצידו של בן הזוג הטוען לשיתוף והשקעות אלה היוו 'דבר מה נוסף' המעיד על כוונת השיתוף".

 

השופטת קבעה כי נסיבות המקרה יוצרות אותו "שיתוף ספציפי" בבית.

 

עוד ביססה השופטת את פסק הדין על "דיני הרשות", שכן משך מגורים ארוכי טווח ויתר אמות המידה המצוינות לעיל בדבר הסתמכות והשתתפותה בבניית הבית,
"יוצרים זכות של ברת-רשות שלצידה היתה זכאית התובעת לפיצוי כספי מכוח אותה זכות".

 

 

תמורת דירה תחולק בשווה לפי רישומה
למרות שהבעל השקיע ברכישתה יותר כסף

פסק דין מיום 5.8.19 של בית הדין הרבני הגדול,
תיק 1168319/2, הרב יצחק אלמליח, הרב מיכאל עמוס והרב מימון נהרי

עו"ד בני דון-יחייא

 

המערער עתר בבית הדין הרבני האזורי לקבוע כי דירת המגורים שלו ושל אשתו תימכר והוא יקבל 60 אחוז מתמורתה, שכן הוריו מימנו שיעור זה בעת שהדירה נרכשה.
תביעתו נדחתה וכך גם הערעור.

 

טענת המערער: הנישואין היו "מקח טעות" משום שאשתו הסתירה ממנו כי היתה מטופלת בכדורים פסיכיאטרים לפני הנישואין. אם משפחתו היתה יודעת זאת היא לא היתה
נותנת יותר כסף מהסכום שמשפחת אשתו נתנה לרכישת הדירה.

 

בית הדין דחה את טענת "מקח הטעות". טיעון זה חל לעיתים כשמדובר ב"מום גדול". במקרה זה סברו הדיינים כי ההפרעה הנפשית (חרדה) שממנה סבלה או סובלת
האישה אינה בגדר "מום גדול" משום שהיא מטופלת תרופתית ואין פגיעה בתפקודה. לא מדובר בתופעה נדירה וחריגה, ואף ללא טיפול תרופתי אין להתייחס למצבה
כהפרעה חמורה או מסוכנת.

 

במקרה של "מום גדול" נקבע בהלכה (שולחן ערוך, אבן העזר קיז, יא) כי ניתן לחייב ואף לכוף בן זוג להתגרש. החרם של רבנו גרשום, שאסר לגרש אישה בעל כורחה,
אינו חל כשהיא לוקה ב"מום גדול". אם לבן הזוג מום "רגיל' אי אפשר לחייבו להתגרש, אלא במקרים מסוימים, בעת שהמום היה לפני הנישואין והוא העלימו מבן זוג.
תלוי בסוג המום ובנסיבות המקרה (בית שמואל קיז, כד).

 

האישה טענה שלא סבלה ממחלת נפש אלא מהתקפי חרדה בלבד, שטופלו לשביעות רצונה בטיפול תרופתי שאינו בגדר "תרופות פסיכיאטריות", ולפיכך אין כאן "מום גדול".

 

הדיינים כתבו: "אכן למונח 'הפרעה נפשית' יש תיוג (סטיגמה) שלילי ומרתיע, תיוג מרתיע הרבה יותר משיש למקבילות רפואיות שאינן מכילות את המילה 'נפש' להטיותיה השונות.
לא בכדי בחרו הצדדים להשתמש במינוחים שונים לתיאורו של אותו מצב. כל צד מנסה ליצור רושם המתאים לסיפֵּר (נרטיב) שלו".

 

***

 

פסק הדין מציין את המושג ההלכתי "סבר וקיבל", שלו בסיס איתן במקרה זה בהתחשב במשך הנישואין (11 שנים שבהן נולדו 3 ילדים). משמעות המושג היא שאם
לאחר שבן זוג מגלה בעיה נפשית בבן זוגו, ולמרות זאת ממשיך לחיות איתו זמן רב, הוא לא יישמע בטענה מאוחרת שיש לו עילת גירושין.

 

לדברי הבעל נודע לו על החרדתיות של אשתו לאחר לידת הבן הבכור, שנים רבות לפני הגשת תביעתו. הדבר מאשש את הטענה כי השלים אם בעיותיה.

 

הדיינים ציינו את טענת האישה כי קיים "נוהג ידוע" של הסתרה הדדית לעיתים של פגמים בבני הזוג בתקופת השידוך. לדעתם, "לא מן הנמנע שהשידוך על היבטיו הכספיים
היה קם כצורתו אף לו ידעו הצדדים הכול זה על אודות זה".

 

עוד נכתב בפסק הדין: "בתוך עמנו אנו יושבים ולמפורסמות אין צריך ראיה – מועמדים לשידוך ובני משפחותיהם מציגים זה לזה בדרך כלל רק את מעלותיהם ונוטים
שלא לספר על מגרעותיהם".

 

***

 

הדיינים חזרו על הפסיקה העיקבית של בתי הדין הרבניים, בדומה לפסיקה בבתי המשפט למשפחה, כי רישום נכס על שם שני בני הזוג יש בו הן קניין מצד עצמו והן
ראיה לבעלות בהתאם לרישום.

 

חלוקת נכס כזה נעשית לפי רישומו ואינה תלויה בשאלה כמה השקיע כול אחד מהצדדים או בני משפחתם ברכישת הנכס. ההשקעה הכספית היתרה של צד
אחד דינה כמתנה שניתנה לצד השני.

 

מתנה זו עשויה להיות "חוזרת" או להתברר כ"מקח טעות" במקרים מסוימים אך לא במקרה זה. וגם כשמתנה חוזרת או בטלה מעיקרה משום "מקח טעות", כתבו הדיינים,
אין הדבר מביא באופן מוחלט לשינוי בחלוקת הבעלות בנכס עצמו. תכופות ערכו עולה במידה ניכרת מעת הרכישה, ולכן מוצדק להחזיר רק את סכום הכסף שניתן במתנה.

 

הרישום בטאבו מגדיר בידי מי הבעלות בדירה. כיוון שהדירה רשומה בשווה על שני הצדדים, שניהם מוחזקים בה בשווה. הדין הוא: "המוציא מחברו – עליו הראיה".
הלכה זו מוגדרת ככלל גדול בדין (מסכת בבא קמא מו, א).

 

הבעל לא הרים את נטל ההוכחה להבהיר מה היתה כוונת משפחתו בעת שנתנה סכום גבוה יותר לרכישת הדירה – לתת מתנה לזוג בשווה או לרשום את הדירה
בשווה על שם הצדדים בלי להתכוון שהרישום הוא שיקבע את יחס הבעלות.

 

***

 

טענה נוספת של הבעל היתה כי הנוהג לחלוק את תמורת הדירה בעת גירושין לפי יחס רישומה אינו נוהג בחברה החרדית שעליה נמנים בני הזוג. לכן יש לחלק את
תמורת הדירה לפי השקעות הצדדים ברכישתה.

 

מנהג זה יסודו, כפי שעולה מהאסמכתאות שהבעל הביא, בראיית הרישום כנעשה שלא למטרת קניין ומתנה אלא "לשם כבוד" לבן הזוג שהשקיע פחות כסף ברכישת הדירה.
טעם אחר הוא שאם בן הזוג המביא יותר כסף ידרוש לרשום את הדירה לפי יחס ההשקעה, אזי בן זוגו עלול לסבור שהוא כבר מעלה בדעתו אפשרות של גירושין.

 

הדיינים דחו את הטיעון והשאירו על כנו את פסק הדין של בית הדין האזורי, שלפיו תמורת הדירה תחולק בשווה בין בני הזוג.

 

 

 

hetzi

 

 

הסכמי ממון עם עו"ד בני דון-יחייא / וואלה  מזל טוב >>