חידושי פסיקה

אב בעל כורחו
זכה ב-40 אלף ש"ח פיצויים

פסק דין מיום 4.9.18 של בית המשפט למשפחה בתל אביב

מאת עו"ד בני דון-יחייא

התובע הגיש תביעה לתשלום פיצויים בשל הפיכתו להורה בעל כורחו לתאומים. לטענתו, הנתבעת ביקשה ממנו שלא להשתמש באמצעי מניעה משום שיש לה טבעת תוך רחמית. התביעה הוגדרה כ"נזיקית, תרמית, גזל, גניבת זרע, רשלנות חוזית, פיצוי ממוני ולא ממוני.

 

שני הצדדים חירשים אילמים והדיונים התקיימו באמצעות מתורגמנים לשפת הסימנים. הם נפגשו לקשר אקראי פעמים בודדות.

 

התובע הוסיף בתביעתו, כי הנתבעת מיסררה לו לאחר מספר שבועות כי שיקרה לו ולמעשה אין לה טבעת, והוסיפה שאם היא בהיריון היא תעשה הפלה. לאחר זמן מה סיפרה לו כי היא בהיריון ודרשה 10,000 ש"ח כתנאי לביצוע הפלה. לא חלף זמן רב והיא העלתה את דרישתה ל-100,000 ש"ח.

 

לטענת התובע, כתוצאה ממעשי הנתבעת הוא "מצא את עצמו מרומה, פגוע, אב לתאומים מבלי שרצה בכך, מלא כלימה כלפי הוריו, בני משפחתו הדתיים ומכריו".

 

הנתבעת טענה בהגנתה כי "כל גבר יודע שיש חשש כי כתוצאה מיחסי אישות עשוי להיוולד לו ילד ועליו מוטלת האחריות לנקוט צעדים שהדבר לא יקרה, אם אינו חפץ בכך. לפיכך התובע אחראי לתוצאת מעשיו". עוד הוסיפה כי יש לה שלושה ילדים ולא היתה בכוונתה להביא ילדים נוספים. היא בת 28 ומחמת מצבה הרפואי לא יכלה לעשות הפלה.

 

השופטת גליק דחתה את התביעה לפצות את התובע בשל המזונות שחוייב לשלם לתאומים. "סעד כזה מתנגד עם עקרון טובת הילד, כתבה וציטטה ממאמרו של פרופ' פנחס שיפמן:    "בדרך כלל אל לנו להטריד את הילד בשאלה מי 'אשם' בהבאתו לעולם. אם על סף המאזניים עומדת זכותו של מבוגר שלא יוליכו אותו שולל מול זכותו של ילד שההורה שהביאו לעולם, ולו גם שלא ברצונו, לא יזנח אותו, יש להעדיף לדעתי את זכות הילד".

 

עוד כתב פרופ' שיפמן: "מעבר לשיקולים של טובת הילד, כישלון טענתו של הגבר בנוי על שיקול נוסף: אפילו הייתה תרמית חותכת וברורה מצד האישה כלפי הגבר לגבי שימוש באמצעי מניעה, הרי כיוון ששום אמצעי מניעה אינו בטוח לחלוטין, נטל הגבר על עצמו סיכון, ולו מעט, להולדתו של ילד. אפשר גם להציג זאת אחרת: הגבר נטל על עצמו סיכון שהמצג הוא מצג כוזב משום שהמציאות מלמדת שגם אמירה הנשמעת תמה וכנה מתבררת לעיתים ככוזבת או רשלנית. לכן כלפי הילד נסתמו טענותיו של אותו אדם".

 

התובע ביסס את תביעתו גם על עילת התרמית בפקודת הנזיקין, הקובעת כי "תרמית היא היצג כוזב של עובדה… והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון". השופטת ציטטה מדברי השופטת שבח בתיק אחר של תביעה בגין "גניבת זרע": "שאלה עקרונית-ערכית היא האם תרמית שתוצאתה הינה הענקת חיים לילוד חי ובריא מהווה עילת תביעה ראויה בהינתן קושי מוסרי להתבונן על הולדת ילד כעל נזק".

 

עם זאת כתב השופטת כי אין לה ספק שהתנהגותה של הנתבעת גרמה לתובע נזק נפשי ובושה המוכרים בפסיקה כנזק לא ממוני בר פיצוי. השופטת התבססה על הצהרתו שך התובע במשפט: "כתוצאה ממעשיה המכוערים של הנתבעת מצאתי עצמי פגוע, מרומה, תחת סחיטה ואיומים, אב לתאומים מבלי שארצה אם אתכוון לכך, מלא כלימה ובושה, כלפי הוריי, בני משפחתי הדתיים ומכריי".

 

אומנם, הוסיפה השופטת, לתובע תרומה למה שאירע, שכן "גם אם הנתבעת אמרה לו שהיא משתמשת בהתקן תוך רחמי, היה עליו להשתמש באמצעי מניעה",  אך לא סביר כי הנתבעת "ששיקרה לתובע ונהגה עמו בחוסר תום לב תצא פטורה בלא כלום". סוף דבר: הנתבעת חוייבה לשלם לתובע פיצויים בסך 40,000 ש"ח.

 

תיק 33934-08-17, השופטת שפרה גליק

 

נדחתה תביעת ידועה בציבור
לקבלת מחצית דירתו של בן זוגה לשעבר

פסק דין מיום 1.11.18 של בית המשפט למשפחה בפתח תקוה

מאת עו"ד בני דון-יחייא

הצדדים היו בני זוג לשעבר. נולד להם ילד משותף, הם נפרדו ואחר כך חידשו את הקשר ונפרדו סופית לפני 6 שנים. האישה הגישה תביעה למתן פסק דין שיקבע כי היא זכאית למחצית דירה שהנתבע רכש לדבריה בעת שחיו ביחד ולמחצית כל הרכוש שצבר באותה תקופה.

 

התביעה התבססה על "הלכת השיתוף", פסיקה הקובעת כי בין בני זוג החיים כידועים בציבור נוצרת לעיתים שותפות ברכוש הרשום רק על שם אחד מהם.

 

לכול צד גירסה אחרת בענין משך החיים המשותפים: התובעת טענה 22 שנים. הנתבע – 17 שנים. המחלוקת העיקרית היתה על דירת הנתבע, שלגירסתו הוריו רכשו אותה עבור מכספם, והדבר היה בעת שהיה פרוד מהתובעת.

 

לעומתו הכחישה התובעת שהורי הנתבע מימנו את רכישת הדירה, טענה שהיא נרכשה בעת שהם היו בקשר זוגי, כי היא ביקרה בדירה פעמים רבות (הם לא גרו בה ביחד) וראו אותה כדירת השקעה משותפת להבטחת עתידם.

 

התובעת טענה כי הצדדים ניהלו יחד משק בית משותף בתא כלכלי אחד, והיו ידועים בציבור שגידלו ביחד ילד. הם לא ערכו הסכם ממון כנהוג במקרים שבהם אחד הצדדים חפץ בהפרדה רכושית, שכן לא זו היתה כוונתם, אלא חיו "בהסכמה מכללא" כי כלל רכושם  משותף.

 

לטענת הנתבע, מדובר בתביעה חסרת יסוד באופן חריג, שכן מעולם לא נוצר שיתוף רכושי כלשהו בין הצדדים ולא היתה ביניהם כל כוונת שיתוף: הם הקפידו מתחילת הקשר על הפרדה רכושית, מעולם לא ניהלו חשבון משותף, לא רכשו נכס משותף ולא היה להם רכב משותף. חשבונות הבית שבו גרו, השייך לתובעת, היו רשומים על שמה והיא שילמה אותם לבדה.

 

"ידועים בציבור הם בני זוג המקיימים חיי משפחה ומנהלים יחדיו משק בית משותף", כתב השופט יזרעאלי. "בפסיקה נקבעו מספר מבחנים מרכזיים לבחינת פרמטרים אלה, וביניהם בחינת תקופת החיים שבה חיו הצדדים יחד. ילדים משותפים ויציאות ובילויים יחד מהווים אינדיקציה לקיומם של 'חיי משפחה', ומגורים תחת קורת גג אחת, ניהול חשבון בנק משותף וכיוצ"ב הם שמעידים על 'ניהול בית משותף' (ע"א 714/88 נירה שנצר נ' יובל ריבלין, פ"ד מה (2) עמ' 89)".

 

ואולם, הוסיף השופט, הגדרת בני זוג כידועים בציבור אינה משמשת כשלעצמה ראיה לשיתוף רכושי ביניהם, ויש צורך בקיומה של בחינה נפרדת האם מתקיימת הלכת השיתוף בנכסים (ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן). הלכה זו הוחלה בעיקרה על זוגות נשואים, אולם במקרים שמהם עולה כי ישנו הסכם משתמע בין הצדדים לקיומו של שיתוף, מחילים את הלכת השיתוף גם על ידועים בציבור.

 

נטל ההוכחה לעצם קיומם של יחסי ידועים בציבור וכן לכוונת שיתוף כללית וספציפית – מוטל על הטוען לכך.

 

עוד הוסיף השופט יזרעאלי: "חזקת השיתוף בין בני זוג ידועים בציבור חלה בדרך כלל על שיתוף בנכסים שנרכשו במשותף או על נכסים המשמשים את בני הזוג בחיי היומיום, אולם על מנת להחיל את דין השיתוף על נכסים אחרים של מי מבני הזוג, נכסים חיצוניים, יש צורך בראיות נוספות שיעידו על כוונת שיתוף בנכס המסוים". 

 

פסק הדין מסתמך על הפסיקה הקובעת כי כשבני זוג בוחרים שלא להינשא, מבלי שהיתה להם מניעה לעשות כן, אזי נדרשות ראיות נוספות מעבר לעצם החיים המשותפים לשם הוכחת כוונת שיתוף בנכסים. זאת, כדי שלא ייווצר מצב שבית המשפט כופה על הצדדים הסדר של שיתוף רכושי בעת שבני הזוג בחרו שלא להחיל על עצמם הסדר כאמור (בג"צ 4178/04 פלוני נ' בית הדין הרבני לערעורים).

 

בנוסף השתית השופט את מסקנתו על כך, שאף אם הצדדים חיו בשיתוף כלכלי, "ולא כך הוא, נראה כי ניתן היה להסיק זאת אך ורק לגבי התקופה שקדמה להולדת בנם. לאחר מכן השתכנעתי כי הצדדים אף לא גרו כבני זוג תחת קורת גג אחת, שכן הנתבע התגורר חלקית בדירתו בתל אביב, ורק נהג לבקר בבית התובעת".

 

לאור האמור, ומאחר והתובעת לא הוכיחה כי היתה לצדדים כוונת שיתוף ספציפית בדירת הנתבע, דחה השופט את התביעה וחייב את התובעת ב-10,000 ש"ח הוצאות.


תמ"ש 32113-02-16, השופט בנימין יזרעאלי

 

תלונת אישה למשטרה נגד בעלה
אינה מקנה זכות תביעה בשל לשון הרע

פסק דין מיום 14.11.18 של בית המשפט למשפחה בבאר שבע

מאת עו"ד בני דון-יחייא

אישה הגישה למשטרה תלונה כי בעלה איים להרוג אותה. הבעל נעצר, הוגש נגדו כתב אישור, ואחרי 4 שנים זוכה. הוא הגיש תביעה לחייב את אשתו בפיצויים בסך 150,000 ש"ח בשל לשון הרע: תלונתה השקרית למשטרה. התביעה נדחתה.

 

השופט גביזון כתב כי תלונה שקרית למשטרה יכול ותיחשב בנסיבות מסוימות כלשון הרע המזכה בפיצויים (כך נקבע בתמ"ש 6694/08/16). השאלה שתכריע היא זו: האם התלונה מוגשת בתום לב, שאז עומדת למתלוננת ההגנה שבסעיף 15(8) לחוק לשון הרע, המדבר על הגשת תלונה לרשות מוסמכת. כך קובע הסעיף:
"15. במשפט פלילי אזרחי בשל לשון הרע תהיה זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלה:
(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגש התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה, ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשת או של תוכנה".

 

השופט ציטט מתוך פס"ד של השופט ברק (ע"א 788/79  ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו): "תום הלב נקבע לעניין ההגנה הקבועה בסעיף 15 (8) לחוק לא על פי המוטיב שהביא לתלונה, אלא על פי האמונה באמיתות תוכנה. מוטיב נעלה של תפיסת עבריינים, אינו מצדיק בעיני החוק הגשת תלונה למשטרה שאין המתלונן מאמין באמיתותה. לעומת זאת, אמונה באמיתות התלונה מצדיקה הגשת תלונה למשטרה, גם אם הגורם המניע את המתלונן אינו השלטת החוק אלא נקמה או שנאה או כיוצ"ב".

 

השופט שוכנע שהאישה הגישה את התלונה למשטרה בתום לב ומתוך אמונתה הסובייקטיבית שבעלה אמר לה כי יהרוג אותה. לכן עומדת לה  הגנת תום הלב שבחוק.

 

האם זיכויו של אדם בהליך הפלילי סותרת את טענת המתלוננת כי הגישה את תלונתה בתום לב? פסה"ד עונה בשלילה. בדיון הפלילי בחן ביהמ"ש האם הבעל אמר לאשתו כי יהרוג אותה, ואילו בתביעה הכספית בתיק זה, לצורך בחינת הגנת תום הלב של האישה, על השופט לבחון האם היא הגישה את התלונה משום שהאמינה באמיתותה.

 

"מדובר", כתב השופט גביזון, "בשני מבחנים שונים, הראשונה של התובע והשנייה של הנתבעת, ובנטלי הוכחה שונים".

 

פסה"ד מפרט כי המפגש בין הצדדים ביום שבו, לדברי האישה, בעלה איים עליה ברצח –  היה טעון וקשה. הבעל הודה כי כינה את אשתו בביטויים קשים ומשפילים ברוסית. עוד הסתמך השופט על עד מטעם הבעל שהעיד כי יתכן והבעל אמר לאשתו שהוא אוהב אותה, אך האישה סברה כי הוא אמר לה שיהרוג אותה, וזאת בשל הדמיון בשפה הרוסית בין המילים "אוהב" ו"הורג".

 

השופט האמין לאישה גם מהטעם הבא: בהודעה שמסרה למשטרה נכתב כי היא נשאלה האם הבעל פגע בה, והשיבה בשלילה. אם האישה העלילה לשווא כי בעלה איים עליה ברצח, תהה השופט, "תמוה מדוע לא יחסה לו גם אלימות פיסית".

 

על סמך האמור דחה ביהמ"ש את התביעה וחייב את הבעל לשלם לאשתו 10,000 ש"ח הוצאות.


תמ"ש 31174-07-16, השופט אלון גביזון

 

טובת קטין
לדעת מיהו אביו

החלטה מיום 15.5.18 של בית המשפט למשפחה בחיפה

מאת עו"ד בני דון-יחייא

קטין בן שנה הועבר למשפחת אומנה בשל מצבה הנפשי הקשה של אימו הרווקה. לתובע קשר זוגי עם האם. הוא עתר כי בית המשפט יורה על בדיקת רקמות כדי לברר מי האב.

 

בית המשפט מינה אפוטרופא לדין לילד, שהתנגדה לבירור אבהותו של התובע משום שאופי הקשר שלו עם ילדיו האחרים מעיד כי הילד עלול להיפגע אם ייקבע שהתובע הוא אביו. היא ביקשה שבית המשפט יתמקד תחילה בבחינת טובת הילד.

 

הוכח כי לתובע תיפקוד הורי לקוי וכי נהג באלימות קשה כלפי גרושתו וילדיהם ובשל כך ריצה שנתיים וחצי מאסר והילדים הוצאו למשפחת אומנה. התובע עבר בדיקת מסוגלות הורית ונמצא לא כשיר לגדל את ילדיו.

 

החשש הוא שבירור האבהות יאפשר לתובע להיכנס לחייו של הילד ולחבל בהם כפי שחיבל בילדיו הגדולים.

 

השופטת אייזנברג לא קיבלה את עמדת האפוטרופא  היא פסקה כי עיקרון טובת הילד כולל בחובו את זכותו של כך ילד לדעת את זהות מולידו. "זכות זו הינה זכות חוקתית לפי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו", כתבה השופטת. "בירור זהות הקטין וחקר האמת אינם יכולים לסגת נוכח טענות בדבר תיפקודו או חוסר מסוגלותו של התובע להיות אב לקטין.

 

טיעונים אלה אין מקומם בשלב בו מצוי בית המשפט כיום – שלב בירור האבהות, סברה השופטת. אם יתברר לאחר בדיקת הרקמות כי התובע הוא האב, והוא יבקש אז לראות את הילד, אזי תישקל טובת הקטין.

 

"אם התביעה תידחה" המשיכה השופטת, "הקטין ייוותר חסר זהות בהיעדר אב רשום. אין מדובר במקרה שבו קיים אב פסיכולוגי לקטין או אב רשום אחר. אין מדובר במקרה שבירור התביעה יכול לגרום לקטין לבלבול, לקושי, עקב כניסה של אב אחר לחייו. מדובר בקטין שהינו 'שתוקי', מכיר את אימו ואינו יודע מי אביו, והאפוטרופא לדין מבקשת להנציח את היותו 'שתוקי' ".

 

התובע הכיר את הנתבעת לפני 6 שנים ועדיין מנהל איתה קשר זוגי שבמהלכו הרתה. בשל מחלת נפש שממנה סובלת האם, התינוק הוצא ממנה מיד למשפחת אומנה, שגידלה אף את האם בהיותה קטינה.

 

האם הביעה את רצונה לבצע בדיקת רקמות. היא בטוחה ללא ספק שהתובע הוא אביו הביולוגי של הילד והיא סומכת עליו שיהיה אבא טוב. הוא ליווה אותה בהיריון וחשוב לה המשך הקשר איתו.

 

האב אמר לעובדת הסוציאלית כי אם יתברר שאינו אביו של הילד, ייפרד מן האם. אם יתברר כי הוא אביו, הוא ירשום אותו בשמו ויישא באחריות ההורית. עוד אמר התובע  כי הוא רוצה להעניק אהבה לילד בטוח שהילד ירוויח מכך.

 

השופטת היפנתה לפסק דין של השופט חשין בבית המשפט העליון (ע"א 3077/90 פלונית נ' פלוני, פדי מ"ט (2) עמ' 578), והשופטת הורתה על בדיקת רקמות:

"ילד וילדה שנולדו לאם אשר לא היתה נשואה על פי דין לאביהם – בין שיכנה אותם המכנה ילדים 'בלתי חוקיים', בין שיכונו 'ממזרים', ובין שיכונו בכל כינוי גנאי אחר – ילד וילדה אלה נבראו בצלמו, בצלם אלוהים נבראו, והם כילד וכילדה שנולדו לאם אשר היתה נשואה כדין לאביהם. זכותם הטבעית היא, כזכותם של כל ילד וילדה, שיידעו מי הוא אביהם-מולידם אם אך יבקשו לדעת זאת (שלא מטעמים בלתי ראויים). לא עשב למרמס הוא האדם. לכל אדם אם ואב, וזכות של ראשית קנויה לו, זכות מן הטבע, שיידע מנין בא – והיא כבודו".

 

(תמ"ש 9831-08-17, השופטת שלי אייזנברג)
  

אלמנה זכתה במחצית רכוש בעלה
מכוח השיתוף ביניהם ובעוד רבע מהרכוש כיורשת

פסק דין מיום 15.8.18 של בית המשפט למשפחה בירושלים

מאת עו"ד בני דון-יחייא

אדם הלך לעולמו והותיר אלמנה ושני ילדים מנישואיו הקודמים. הוא לא השאיר צוואה, ולכן לפי חוק הירושה האלמנה יורשת מחצית מעזבונו ושני ילדיו יורשים את המחצית השנייה בחלקים שווים ביניהם. התביעה נסובה על טענת האלמנה כי היא זכאית כאשתו למחצית רכושו של בעלה הרשום על שמו בלבד, ובנוסף היא זכאית למחצית השנייה של הרכוש בהיותה יורשת.

 

הזוג נישא בשנת 1962 ולכן חלה עליהם "הלכת השיתוף", שלפיה רכוש הנצבר במהלך הנישואין נחשב למשותף ללא קשר לרישום הפורמלי שלו. מדובר בחזקה חוזית שעיקרה הסכם משתמע בין הצדדים, שלפיו הם שותפים שווים ברכוש.

 

עם השנים התעצמה חזקת השיתוף: די בהוכחת מינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת ללא קרע או פירוד ממשי בין בני הזוג. נטל הראיה עבר אל הטוען לשלילת השיתוף. גם מעגל הנכסים הנכלל בגדר החזקה הלך וגדל, והדעה המקובלת בפסיקה היא כי אף נכסים עסקיים, ולעיתים גם נכסים מלפני הנישואין, ייחשבו למשותפים.

 

השופט פליקס החיל בפסק דין זה את חזקת השיתוף משום שבני זוג חיו ביחד יותר מ-50 שנה. הוא דחה את טענת ילדי המנוח כי הזוג היה על סף גירושין משום שהטענה לא הוכחה. השופט הוסיף כי גם אם יחסו של המנוח כלפי האלמנה היה טעון שיפור, או שמערכת היחסים שביניהם התערערה, אין בכך כדי לשלול את השיתוף.

 

בפסק הדין נסקרה מטרת הלכת השיתוף שנועדה לקדם כמה תכליות חברתיות. תכלית אחת: הכרה בחיי נישואין כחיי שיתוף. הנישואין מושתתים על יחסים מתמשכים של אהבה ונאמנות, אמון הדדי, שיתוף פעולה ותמיכה הדדית. הם אינם רק שותפות במישור האישי אלא גם שותפות כלכלית.

 

תכלית שנייה: קידום השוויון בין בני הזוג. התפיסה היא כי תרומת שני בני הזוג לרווחת המשפחה שווה, וכל אחד תורם בדרכו לקיומם, לשימורם, לשגשוגם ולפיתוחם של חיי הנישואין המשותפים.

 

תכלית שלישית: הענקת ביטחון כלכלי לבני הזוג לאחר פירוק הקשר כדי לאפשר לכל אחד מהם לעמוד ברשות עצמו.

 

השופט פלקס דחה את טענת ילדי המנוח כי האלמנה השתהתה בהגשת תביעתה למחצית הרכוש עד לאחר פטירת בעלה ובכך ויתרה על זכותה על פי הלכת השיתוף. "ויתור על זכויות מכוח חזקת השיתוף צריך להיות מפורש, ומקום שבו לא היתה כל סיבה לבן הזוג להגיש תביעה הרי שאין לראות באי הגשתה משום ויתור".

 

סוף דבר: השופט פסק כי מכוח הלכת השיתוף זכאית האלמנה למחצית הזכויות בדירות שעל שם המנוח, ואילו במחצית האחרת היא יורשת מחצית. לכן יש לרשום שלושה רבעים מהזכויות בדירות  על שם האלמנה. כך גם נפסק באשר לכספי העיזבון.

 

(תמ"ש 41842-11-16, השופט נמרוד פלקס)
  

איך נקבע מוניטין מקצועי
של בעל המקנה זכויות לאשתו

פסק דין מיום 6.6.18 של בית המשפט המחוזי בחיפה

מאת עו"ד בני דון-יחייא

אחת מתביעות-הלהיט בשנים האחרונות בסכסוכי גירושין, בעיקר של נשים (אך בעיקרון גם של בעלים), היא לקבלת פיצוי מהבעל בשל המוניטין האישי ועסקי שלו, המביאים לפערי השתכרות משמעותיים בין בני הזוג. עילה זו מנוסחת בדרך כלל בתביעות כ"זכות האישה לקבל חלק מכושר ההשתכרות של הבעל" או "חלקה של האישה בנכסי הקריירה שצבר הבעל בשנות הנישואין".

 

מוקד הטיעון הוא: בשנות הנישואין ויתרה האישה על התפתחותה האישית והמקצועית לטובת הטיפול בבית, בילדים ובבעל, ובכך איפשרה לו לרכוש או לפתח כישורים, מומחיות, תארים, ניסיון ומוניטין אישי בתחום עבודתו, המניבים הכנסה גבוהה. לכן מגיע לאישה (במרבית המקרים) פיצוי כדי ליצור שוויון הזדמנות כלכלי בין הצדדים לאחר הפרידה.

 

מתי נוצר מוניטין אישי ומקצועי משמעותי? מה חלקו בכך של הכישרון הטבעי של בן הזוג והידע שנצבר לפני הנישואין שלא בזכות בן זוגו? לשאלות אלה אין התייחסות בחקיקה ולא ניתן להן עדיין מענה חד משמעי בפסיקת בית המשפט העליון.

 

בפסק דין שנתן באחרונה בית המשפט המחוזי בחיפה סקר השופט סארי ג'יוסי את עקרונות הנושא. מדובר בתביעת אישה לקבל חלק מהמוניטין של בעלה. התביעה נדחתה בבית המשפט למשפחה בהסתמך על חוות דעת של אקטואר אשר קבע כי לפעילות העסקית של הבעל אין שווי מוניטין עסקי כלשהו. על כך עירערה.

 

האקטואר התבסס על ירידה משמעותית בהכנסות הבעל, על כך שעיקר פעילותו  התבססה על מתן שירותים ברומניה לחברה שהפסיקה את פעילותה העסקית ועל רמת השתכרותה של האישה.

 

ערעור האישה התקבל רק באשר לטענתה כי הבעל ממשיך לעבוד בחברה. נקבע כי בית המשפט למשפחה יבדוק אם הדבר מקנה לאישה זכות כספית כלשהי, למרות שלא הצליחה להוכיח כי בעלה היטעה את האקטואר בגירסתו שעבודתו עתידה להסתיים. שכן החברה קיימת עדיין רק בשל התארכות הדיונים בעררים שהגישה בהליכי פירעון חובותיה, והצפי הוא שהבעל יפסיק בוודאות את עבודתו.

 

מתי יגיע אישה (או לבעל) פיצוי בשל פערי השתכרות ומוניטין עסקי לשיטתו של בית המשפט במקרה הזה? כתב השופט ג'יוסי:

 

"כאשר בני הזוג קיימו מערכת, שבמסגרתה האחד היה בגדר בן הזוג 'הקרייריסטי' שעבד במרץ והתקדם בסולם הדרגות תוך השבחת שכרו על חשבון בן הזוג 'הביתי', שאילולא תמיכתו יכול ולא היה עולה בידי בן הזוג 'הקרייריסטי' לעשות כן נוכח ההתחייבויות הקיימות בכל משק בית ותא משפחתי".

 

בין שאר ההתחייבויות הביתיות ציין השופט את הטיפול בילדים והצורך לשהות איתם בבית בסיום המסגרת הלימודית או במהלך כל היום, אם אינם מצויים במסגרת חינוכית כלשהי, ועוד מטלות ביתיות.

 

במקרה הזה לא הוכיחה האישה כי כך היה. "נדמה כי לא מדובר בבני זוג כאלה שקיימים ביניהם פערי השתכרות משמעותיים, מאחר והמערערת עובדת מזה שנים רבות במקום עבודה יציב ובטוח ומשתכרת שכר נאה – כ-10,000 ש"ח לחודש בתוספת הפרשות סוציאליות", כתב השופט.

 

לפיכך דחה בית המשפט את הערעור בלא חייב את האישה בהוצאות.

 

(ערעור 42055-01-17, השופטים סארי ג'יוסי, עפרה ורבנר ואספרנסה אלון)
  

הסכם ממון יחייב במקרים
מסוימים גם אם לא אושר בבית המשפט

פס"ד מיום 21.1.18 בבית המשפט למשפחה בירושלים

מאת עו"ד בני דון-יחייא

אישה הגישה תביעה וביקשה לפסוק כי מגיעה לה מחצית דירת המגורים שבעלה רכש לפני הנישואין בסך 700,000 ש"ח, שמתוכם 300,000 ש"ח מומנו באמצעות משכנתא. החזרי המשכנתא שולמו מאז נישואי הצדדים מחשבונם המשותף.

 

לפני הנישואים אישרו הצדדים הסכם ממון, הקובע כי הדירה לא תובא בחשבון לצורך איזון משאבים במקרה של גירושין. אבל אחרי הנישואין הם חתמו על הסכם נוסף, שבו נקבע כי האישה תיתן 100,000 ש"ח מכספים שחסכה לפני הנישואין לצורך פרעון המשכנתא על הדירה. בתמורה לכך היא תהיה זכאית לקבל מחצית משווי הדירה למטרת רכישת דירה אחת.

 

התובעת טענה כי למרות שההסכם השני לא אושר כדין, הוא מחייב משום שההתנהגות שלה ושל בעל מצביעה על כוונה מפורשת לראות בדירה נכס משותף.

 

הנתבע ביסס את טענתו על חוק יחסי ממון בין בני זוג, המחייב אישורו של ההסכם בביהמ"ש. השופט הכהן דחה את עמדת הנתבע והסתמך על פסיקה שפתחה פתח במקרים מסוימים להכיר בתוקפו של הסכם רכושי שלא אושר כדין מכוח עקרון תום הלב, ההשתק והמניעות.

 

השופט ציטט מתוך פסה"ד בענין רודן (ע"א 151/85), שבו נקבע כי צד שהמתנגד להסכם ממון משום שלא אושר נוהג שלא בתום לב בעת שהוא קיבל את היתרונות שההסכם העניק לו. צד שכזה מושתק ומנוע מלטעון כי ההסכם אינו מחייב בגלל שלא אושר כדין.

 

במקרה של רודן קבע ביהמ"ש העליון שהנתבעת מנועה מלעלות את הטענה שההסכם לא אושר לאחר שנהגה לפי ההסכם במשך 9 שנים, דבר המעיד שהיא הכירה בתוקפו. "העלאת טענה זו בשלב כה מאוחר", נאמר בפסה"ד, "הינה שימוש בזכות שלא בתום לב, דבר העומד בסתירה לסעיף 39 לחוק החוזים המטיל חובה לנהוג בתום לב לגבי השימוש בזכות הנובעת מהחוזה".

 

ברוח זאת פסק גם השופט רובינשטיין (בבע"מ 7734/06) שהסכם שלא אושר עשוי להיות תקף מכוח עקרון תום הלב אם הצדדים נהגו לפיו. "צד להסכם ממון חתום שלא הוגש לאישור לא יישמע בטענה של היעדר אישור לאחר שנהנה לאורך זמן מפירות הסכם".

 

עוד ביסס השופט הכהן את פסה"ד שלו על סעיף 5(א)  (3) לחוק יחסי ממון, הקובע כי "עם פקיעת הנישואים… זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששווים לא יאוזן ביניהם". משמע, החוק מכיר באפשרות שהצדדים יערכו הסכם בכתב שלא יאושר בפרוצדורה הקבועה בחוק לאישור הסכם ממון, והסכם זה יחייב אותם.

 

טעם נוסף לקבלת תביעת האישה מצא השופט הכהן בכך שהתנהלות הצדדים במשך השנים מוכיחה כי נוצרה ביניהם  "כוונת שיתוף ספציפי בדירה". בין השאר, הדירה שופצה ממקורות משותפים, החזר המשכנתא שולם מהחשבון המשותף. והעיקר – ההסכם השני, למרות שלא אושר, "משמש אינדיקציה לכוונת השיתוף".
 
השופט דחה את טענת הבעל כי ההסכם השני נחתם "תחת לחץ" וכי לאחר שחתם עליו הבין כי מדובר בהסכם מקפח. "אני מאמין לתובעת כי לאחר שהכסף הועבר להקטנת המשכנתא הנתבע נהג שלא בתום לב ולאחר שחתם על הסכם הממון סירב לאשרו", כתב השופט, והורה כי הדירה תימכר וכל צד יהיה זכאי למחצית תמורתה.
 
(תמ"ש 54093-03-16, השופט מנחם הכהן)

  

אישה חוייבה להתגרש
לאחר 18 שנים ללא יחסי אישות

פס"ד מיום 29.9.17 של בית הדין הרבני בפתח תקווה

מאת עו"ד בני דון-יחייא

הבעל הגיש תביעת גירושין. האישה תבעה שלום בית. ביה"ד חייב את האישה להתגרש משהתברר כי בני הזוג לא קיימו יחסי אישות 18 שנים בשל סירוב האישה.

 

"מדובר במקרה לא שגרתי," נכתב בפסה"ד, שכן הצדדים משתייכים למגזר החרדי, נשואים כ-35 שנים ולהם 6 ילדים בגירים. שניהם הודו כי כ-15 שנים ישנו באותו חדר בלא שקיימו כלל יחסי אישות.

 

לטענת הבעל, הוא הפציר באשתו פעמים רבות לקיים יחסים והיא סירבה עד שהתייאש והפסיק לבקש. בנוסף טען כי היא נהגה כלפיו באלימות פיזית, השפילה וקיללה אותו. משבגרו הילדים הוא עזב את הבית ורוצה להתגרש.

 

האישה הכחישה את טענות בעלה וטענה כי שורש הבעיה היא התמכרותו "לתאוות האינטרנט". היא אמרה שאינה רוצה להתגרש בגלל הילדים, ולא הזכירה כל טענה הקשורה ליחסים עם בעלה.

 

ביה"ד הסתמך על פס"ד של ביה"ד הרבני הגדול במקרה דומה, שבו נכתב: "מתקבל הרושם כי לא נשאר לאישה שום יחס חיובי כלפי בעלה ולא קיים עוד אצלה כל קשר נפשי אליו ואינה מעוניינת בבעלה בתור שכזה כלל. ואם כך, הרי ההסבר היחידי שיש לתת לסירובה של האישה להגיע לידי הסדר סופי של פירוד הוא לכאורה רק נקמנות גרידא, בחינת 'תמות נפשי עם פלישתים', ותו לא."

 

הדיינים כתבו כי התרשמו שכך הם פני הדברים גם במקרה שבפניהם: "לאישה אין כל יחס רגשי לבעל, ובוודאי אין לה כל קשר נפשי אליו זה שנים."

 

הדיינים קיבלו את גירסת הבעל על היעדר יחסי אישות 18 שנים, והסיקו מכך שהאישה "מרדה בבעל ומאסה בו ללא אמתלה מבוררת עוד קודם לנושא האינטרנט הפרוץ." כן ביססו  את פסקם על התנהגותה ויחסה של האישה כלפי בעלה.

 

(תיק ‏ 1098104/2, הרב אריאל ינאי, הרב דוד בר שלטון, הרב אלון אבידר)
  

נדחתה טענה של בן שאביו הבטיח
לו בעל פה כי יוריש לו מיליון וחצי ש"ח

פס"ד מיום 24.1.18 בבית המשפט למשפחה בבאר שבע

מאת עו"ד בני דון-יחייא

אלמנה הגישה לקיום צוואה שהותיר בעלה. בנו של המנוח מנישואיו הראשונים, שלא ירש דבר בצוואה, התנגד לקיום הצוואה. טענתנו: אביו שכח שכתב צוואה זו לפני כעשרים שנה. שנים רבות מאוחר יותר, לפני פטירתו, ביקש לכפר על כך שנטש המתנגד ואת אחותו כשהיו ילדים אחרי שהתגרש מאימם.
 
המתנגד הוסיף כי אביו רצה להודות לו על עזרתו הרבה בהגיעו לזיקנה ולכן ביקש לפצות אותו ולהעביר לו זכויות בדירה. אבל כשהתברר לו שהדירה רשומה על שם אשתו, הבטיח לבן שיעביר לו מיליון וחצי ש"ח.
 
המתנגד טען שזה היה רצונו האחרון של אביו, ורצון זה יש לכבד. את טענתו ביסס הבן על שיחה שהקליט עם אביו. הבן טען עוד שאביו התכוון לכתוב צוואה חדשה שבה יוריש לו את הכספים שהבטיח, אבל אשתו סירבה לשתף פעולה, שכן הצוואה היתה צוואה הדדית יחד איתה. האישה לא הגיעה לפגישה במשרדו של עורך דין, שאביו קבע איתו פגישה במטרה לכתוב צוואה חדשה.

 

המתנגד עתר לפסוק כי יינתן לו מיליון וחצי ש"ח מכספי העיזבון, או שיינתן צו ירושה, שבו הוא יהיה אחד היורשים.

האלמנה טענה מנגד כי בעלה השמיע באוזני המתנגד הבטחות שלא התכוון אליהן. לו רצה להוריש לו כסף, יכול היה לכתוב צוואה ללא שיתופה, או לתת לבן את הכסף בחייו, שכן היה לו חשבון משלו ולא היה זקוק להסכמתה.

 

השופט דחה את ההתנגדות ואישר את קיום הצוואה. "נקודת המוצא היא שהצוואה משקפת את רצון המצווה", כתב. "ניתן לתקוף צוואה על סמך העילות הנקובות בחוק הירושה, שהן רשימה סגורה של עילות לביטולה של צוואה". אין בחוק עילה לפסול צוואה "משום שאיננה משקפת את רצון המנוח". עוד כתב השופט כי נקודת המוצא לבחינת רצונו של המצווה היא מועד עריכת הצוואה.

 

השופט הוסיף כי חוק הירושה קובע מסגרת נוקשה בכל הנוגע לעילות המאפשרות לפסול הצוואה, וכך  גם בכל הנוגע לאופן הציווי בעל פה. ציווי כזה מוסדר בסעיף 23 לחוק, המדבר על צוואת "שכיב מרע" – "מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות".

מסקנת השופט: דבריו של המנוח, כפי שהוקלטו, אינם מהווים צוואה בעל פה "גם אם הייתי מניח שזה היה אומנם רצונו".

 
(ת"ע 68463-01-17, השופט בן שלו)
  

הדירה תחולק בשווה בין בני הזוג
למרות שהורי הבעל השקיעו בה יותר כסף

פס"ד מיום 6.11.17 בבית הדין הרבני בחיפה

מאת עו"ד בני דון-יחייא

לאחר 3.5 שנות נישואין הגישה אישה תביעת גירושין וכרכה לה את נושא הרכוש. עיקר המחלוקת: חלוקת הזכויות בדירת הצדדים הרשומה ע"ש הצדדים בשווה. 2/3 ממימון הדירה מקורם מהורי הבעל וה-1/3 הנוסף מומן במשכנתא שנטלו בני הזוג.

 

הבעל טען שיש להחזיר להוריו את השקעתם בדירה. בית הדין דחה את תביעתו ופסק כי הרישום בטאבו הוא הקובע. הכספים שהורי הבעל נתנו הם מתנה חלוטה, ו"מתנה שניתנה לאוהב ולאחר מכן נהפך לשונא, אין המתנה חוזרת."

 

עוד נאמר בפסק הדין כי הלכה זו, שדירה נרשמת בטאבו על שם שני בני הזוג היא בבעלותם המשותפת, חלה גם בדירת מגורים וגם בדירה להשקעה.

 

הדיינים ציינו כי הרישום בטאבו "מקובל בכל קנה מידה חוקי והלכתי, וכל תוקף עיסקה כלשהי נמדד אך ורק על פי הרישום בטאבו",  ולכן רישום זה מהווה "קניין מוחלט והווי מתנה חלוטה של צד הנותן כלפי משנהו".

 

פסק הדין ציין שייתכנו חריגים לכלל זה, ואז תמורת הדירה תחולק לפי השקעת הצדדים בדירה בעת רכישתה. בין השאר כאשר הדירה לא נרשמה בטאבו על שם מקבל המתנה וכאשר הגירושין היו בשל מום חסר תקנה של הצד שנתן את המתנה.

 

בית הדין סקר שיטות הלכתיות אחרות בנושא זה, אך כאמור פסק כי הקובע הוא רישום הבעלות בטאבו. בין הדעות האחרות:

 

חלוקת שווי הדירה בעת רכישתה תהיה לפי השקעות הצדדים, אבל הרווחים בשל עליית שווי הדירה מאז הרכישה יחולקו בשווה. דעה אחרת בפסיקה הרבנית גרסה שדירת מגורים תחולק תמיד לפי השקעות הצדדים, אך דירה להשקעה תחולק לפי הרשום בטאבו.

כדאי לדעת כי אין לראות בפסק דין זה הלכה מחייבת, ויתכן כי בית דין אחר יפסוק באופן שונה.

 

(תיק ‏1097040/10, הדיינים אברהם מאיר שלוש, שמואל אברהם חזן ורפאל זאב גלב)
  

מתי זכאית אישה
למדור ספציפי בדירת הצדדים

החלטה מיום 27.3.18 של בית הדין הרבני בנתניה

מאת עו"ד בני דון-יחייא

כאשר מגיש בעל לביהמ"ש למשפחה תביעה למכירת דירת הצדדים (הקרויה גם תביעה לפירוק שיתוף), אין לאישה הגנה נגד התביעה. אבל היא תוכל לנסות ולמנוע את מכירת הדירה אם תגיש לביה"ד הרבני תביעה לשלום בית ורצוי גם תביעת מזונות, ותעתור למתן "צו למדור ספציפי" (שנקרא גם "מדור ייחודי") בדירה.

 

משמעות סעד זה, אם הדיינים יעניקו אותו, היא שלאישה זכות לגור בדירת הצדדים דווקא, ולא בדירה שכורה. הצו הרבני מונע מביהמ"ש למשפחה להורות על מכירת הדירה.

 

ההחלטה בתיק זה נסובה על צו למדור ייחודי שנתן ביה"ד בשנת 2013 במסגרת תביעה לשלום בית שהגישה האישה. חודש לאחר מכן הגיש הבעל לביה"ד תביעת גירושין. בדרך כלל מגישה האישה לביה"ד גם תביעת מזונות, וכחלק ממנה עותרת למתן צו למדור ספציפי. זכותה לכך מעוגנת במשפט העברי הקובעת שלא מוציאים אישה "מנווה יפה" (שהיא דירת המגורים) ל"נווה שאינו יפה", שהיא דירה בשכירות. לעיתים נוקטים בתי הדין הרבניים במונחים "הנווה הטוב"  לעומת "הנווה הרע".

 

במקרה הזה הגישה האישה את תביעתה למזונות לביהמ"ש למשפחה, ובכל זאת הוציא ביה"ד צו למדור ספציפי במסגרת תביעתה לשלום בית, דבר שאינו קורה תכופות. הנימוק של ביה"ד היה כי לצורך הדיון בהיתכנות לשלום בית, על הצדדים להמשיך לגור בדירתם, על פי המינוח המקובל בבתי הדין:  "אם אין בית – אין שלום בית".

 

ביה"ד הרבני קיבל את בקשת הבעל לבטל את הצו למדור ייחודי משום שהגיע למסקנה שהנישואין הגיעו לקיצם: אין יחסי אישות בין הצדדים שנים רבות. האישה נעלה את חדר השינה תקופה ארוכה, דבר המגדיר אותה כמורדת או כספק מורדת. חיי הצדדים מתנהלים במריבות שנים רבות, הכוללות גידופים והשפלות. ביה"ד מצא כי לאישה יד ורגל במריבות האלה, כי הבית מתנהל באופן כושל "ובחוסר סדר ברמות קיצוניות", כי האישה מכפישה את בעלה ומטילה בו דופי שלא הוכח אשר יש בו כדי להאשימו בפלילים ולסבכו בישיבה בכלא.

 

עוד נאמר בהחלטה כי גם אם האישה צודקת בכל האשמותיה נגד בעלה, כולל שלא היה נאמן לה, ביה"ד משוכנע כי כיום האישה אינה חפצה בו, ו"הצדדים אינם רוצים זה את זה, מואסים זה בזה ומורדים זה על זה".

 

הדיין פרדס הזכיר את דבריו של רבנו ירוחם, מגדולי הפוסקים, שכאשר בני הזוג אינם חפצים זה בזה, מחייבים את בן הזוג המעגן בגירושין. האישה אינה זכאית לעכב את סידור הגט בנסיבות אלה, קבע הדיין, כשהעמדה הברורה של שני הצדדים היא שאין כל אופציה לשלום בית.

 

פוסקי ההלכה נחלקים בענין דבר שאין בו דין חלוקה: האם שותף יכול לדרוש משותפו לפרק את השותפות ולקבל את חלקו, או שמא הפירוק ייעשה רק בהסכמת שניהם. מחלוקת זו עוסקת בשותפות ללא הגבלת זמן.

 

בתיק הזה, כתב הרב פרדס, "בני זוג שקנו דירה על מנת לדור בה בזמן נישואיהם, הרי ששותפותם בה היא שותפות המוגבלת לזמן – תקופת הנישואין – אף שלא אמרו זאת והיתנו כך בפירוש. כאשר מסגרת הנישואין מסתיימת בפועל, על ידם או על פי פסיקת ביה"ד, יש לראות בסיום זה כזמן המסיים את השותפות".

 

ועוד כתב הרב פרדס: "שותפות של בני זוג בדירתם לא נועדה אלא לקיום חיי משפחה תקינים, כדי שיחיו באהבה ואחווה, שלום ורעות. זוהי תכליתה ומטרתה של השותפות. אשר על כן, אם נולדה ביניהם קטטה ושנאה, נמצא שחל קלקול בעיקרה של השותפות שלא ניתן להמשיכה. במצב זה כתב החזון איש כי שומעים לאותו צד שרוצה לחלוק".

 

בסיום ההחלטה נאמר כי בשותפות בין איש לאשתו, כאילו נקבע מראש שהשותפות נמשכת כל עוד הם יכולים לגור יחד, "אבל אם נוצר מצב של מאיסות, ובית הדין משוכנע שנוצר מצב בלתי הפיך שהחיים בכפיפה אחת בלתי נסבלים, כי אז יש אומדנא ברורה שנחשב כאילו כלה זמן השותפות, וכל צד רשאי לדרוש את פירוק השותפות".

 

 (תיק ‏967275/3, הדיין הרב שניאור פרדס)
  

מתי יחוייב בעל לשלם את הכתובה
לאשתו למרות שהיא הגישה תביעה גירושין

החלטה מיום 27.3.18 של בית הדין הרבני בנתניה

מאת עו"ד בני דון-יחייא

העיקרון המנחה בפסיקת בתי הדין הרבניים הוא, שאישה זכאית לכתובתה כל עוד לא הוכח אחרת. אבל כאשר האישה יוזמת את הגירושין, והיא הגורמת לגירושין, היא לא תהיה זכאית לכתובה. פעמים רבות חוששות נשים, המעוניינות להתגרש, להגיש תביעת גירושין כדי לא להפסיד את הכתובה, כי אולי יחליט בית הדין שהבעל לא אשם בגירושין.

 

בפסק הדין קבעו הדיינים: "במקרה בו האישה תובעת גירושין והגורם לכך הוא הבעל, דהיינו הוא זה שיצר את הקטטה בבית בהתנהגותו הקלוקלת, חייב הבעל לשלם לאשתו את מלא סכום הכתובה, עיקר ותוספת" (תוספת הכתובה היא הסכום שהבעל מסכים להוסיף לסכום המזערי שחייבים לציין בכתובה, 200 זוז, שהוא סכום נמוך).

 

הדיינים חייבו במקרה זה את הבעל לשלם לאשתו את מלוא סכום כתובתה, 360 אלף ש"ח. הוא האמינו לאישה שהעידה: "במשך שנות הנישואין סבלתי מהתעללות קשה, פיזית, נפשית ומילולית, בי ובילדים. הוא איים בהתאבדות שהסתברה כמניפולציה. הוא השפיל אותי במילים קשות. אין שום דרך שנוכל לחזור לחיות יחד".

 

כן אמרה האישה שלבעלה יש חברה. הוא הכחיש אבל הדיינים דחו את הכחשתו שכן בדיון בין הצדדים בבית המשפט העיד פסיכולוג שפגש את הבעל יחד עם "בת זוגו הנוכחית".

 

ביה"ד דן גם בטענת הבעל שאין לחייבו בכתובה משום שאשתו בגדה בו. האישה הכחישה והודיעה כי היא מוכנה להיבדק במכונת אמת.

 

הבעל נשאל בבדיקת הפוליגרף בין השאר "האם המצאת מהראש את כל הסממנים שסיפרת על בגידתה של אשתך", והתוצאה הראתה שהוא משקר.

 

האישה נשאלה בבדיקה האם במהלך הנשואין קיימה יחסים עם גבר אחר והאם שיקרה בתלונתה במשטרה על אלימותו של בעלה, ונמצאה דוברת אמת.

 

"אין כל ספק לביה"ד שעילת הגירושין נבעה מהתנהגות האיש בלבד", כתבו הדיינים. "לא האישה היא שגרמה או תרמה לגירושין. התביעה נולדה עקב מעלליו ומעשיו הרעים של האיש".

 

הדיינים האמינו לדברי האישה שבאירוע מסוים שבר הבעל את הטלוויזיה, זרק דברים ואיים שיעשה משהו לעצמו או לילדים. "פעם זרק סיר שהתבשל בו סלק והתבטא: 'הדם יישפך פה כמו הסיר הזה' "

 

כאשר הבעל הוא זה שיוזם את הגירושין, גם אם האישה מסכימה להתגרש, היא זכאית לכתובתה, כפי שפסק "השולחן ערוך" ביחס לבעל המורד באשתו: "ואם היא רוצה, כופין אותו מיד להוציא (לגרש) וליתן כתובה".

 

בפסק הדין מובאת תשובה של אחד מגדולי הפוסקים, התשב"ץ, שנשאל על אישה  "שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות, וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים" – האם מגיע לה לקבל כתובה?

 

התשב"ץ השיב שעל הבעל לגרש את אשתו ולשלם את כתובתה, "דקיימא לן (מקובל עלינו) 'לחיים ניתנה ולא לצער', 'שאין אדם דר עם נחש בכפיפה'. ומכל מקום, אם היא מרוב שיחה וכעסה הולכת לבית הדין ותובעת כתובתה, לא הפסידה כלום. ורחמנא ליצלן מעלבון העלובות".

 

בסיום פסק הדין נאמר: "לאורך כל ההתנהלות המשפטית האיש נהג שלא בתום לב ואף שיקר בביה"ד והעליל על האישה עלילות שווא, בהן כי היא מזנה, והכל כדי להציל את עצמו מתשלום הכתובה. התנהלותו זו גרמה להתארכות ההליך המשפטי, לדיונים ללא צורך ואף לבדיקת פוליגרף".

 

לפיכך חייבו הדיינים את הבעל לשלם לאישה הוצאות משפט בסך של 20,000 ש"ח – סכום גבוה ביותר בפסיקת בתי הדין, שברוב המקרים לא מחייבים כלל בהוצאות את הצד המפסיד.

 

 (תיק ‏585594/6, הדיינים הרב דניאל אדרי – אב"ד, הרב בן ציון הכהן רבין, הרב אלעד עלי)