עו"ד בני דון יחייא

מה הם המבחנים לפסילת צוואה

פסק דין מיום 2.10.22 של בית המשפט למשפחה בירושלים
ת”ע 12074-03-16, השופטת אורית בן דור ליבל

מאת עו”ד בני דון-יחייא

פסה”ד דן בהתנגדות לצוואה של אדם שהוריש את רכושו לחלק מילדיו. המתנגדות הן אלמנתו ובתו הצעירה. ההתנגדות נדחתה. השופטת בן דור ליבל סקרה בפסה”ד את העילות העיקריות המביאות לעיתים לפסילת צוואה.

הטענה המושמעת כמעט בכול התנגדות לקיום צוואה היא: היורש לפי הצוואה הפעיל השפעה בלתי הוגנת על המנוח כדי שיוריש לו. לפי הפסיקה, לא כול השפעה מביאה לביטול צוואה. הדגש בפסיקה מתמקד ב”אי ההוגנות” שבהשפעה כתוצר של אופי מערכת היחסים שבין המשפיע למושפע.

בפסיקה נקבעו 4 יסודות מצטברים הדרושים לקביעת קיומה של השפעה בלתי הוגנת:

1. מצווה שהיה נתון להשפעה.
2. לנהנה מהצוואה היתה אפשרות להפעיל השפעה בלתי הוגנת.
3. לנהנה היו אמצעים להפעיל השפעה בלתי הוגנת.
4. הצוואה נחזית להיות תוצאה של השפעה בלתי הוגנת.

***

בפס”ד מרום (ד”נ 1516/95) נמנו 4 אבני בוחן שעל ביהמ”ש להסתייע בהן בבואו להכריע בשאלה זו:

1. מבחן התלות והעצמאות: האם יש לראות במצווה אדם עצמאי בתקופה הרלוונטית הן מבחינה פיזית והן מהבחינה השכלית-הכרתית, כאשר תלות פיסית אינה עדות מספקת לתלות בזולת.

2. מבחן התלות והסיוע: במקום שבו המצווה לא היה עצמאי ונזקק לסיוע הזולת ,יש לבחון את טיב הסיוע, היקפו ומידת התלות במי שהעניק לו אותו.

3. מבחן הקשר עם אנשים אחרים: בידודו של המצווה וניתוקו מאחרים מגבירים את התלות שלו בנהנה.

4. מבחן נסיבות עריכת הצוואה: מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה, אף אם אינה עולה לכדי מעורבות לפי סעיף 35 לחוק הירושה.

סעיף 35 לחוק הירושה קובע: “הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן זוגו של אחד מאלה – בטלה”.

בשל התוצאה הקשה של ביטול צוואה קבעה הפסיקה שיש לפרש את הסעיף הנ”ל בצמצום (ע”א 510/90 כצנשטיין נ’ סידרנסקי, פ”ד מה(2) עמ’ 221).

***

הביטוי “ערך את הצוואה” פורש גם הוא על דרך הצמצום ונקבע שיש לפרשו אך כמתייחס למי שעסק בפועל בניסוח או כתיבת הצוואה. שיחות מקדימות בין הזוכה למצווה אינן מהוות חלק מעריכת הצוואה. כך גם ביצוע שליחות מטעם המצווה שביקש כי עורך הדין יסור אליו לשם עשיית הצוואה.

הטעם לכך הוא שפעולת העריכה של הצוואה אינה מתחילה לפני שעורך הדין או האדם האחר המנסח אותה נכנס לפעולה. לפיכך מעורבותו של הנהנה בכול מה שקדם לתחילתו של הליך ההכנה הטכנית של המסמך או ניסוחו המילולי אינה נופלת בגדר עריכת צוואה.

הפסיקה קבעה גם שאת הביטוי בסעיף 35 הנ”ל לחוק הירושה, “לקח באופן אחר חלק בעריכתה” של הצוואה, יש לפרש באופן דווקני ועל דרך הצמצום (בע”מ 6349/08 פלוני נ’ פלוני. ע”א 707/76 צארום נ’ גורן, פ”ד לב(3) עמ’ 548).

נפסק גם כי אף כשהנהנה מהצוואה הזמין את עורך הדין שערך את הצוואה ואף שילם את שכר טרחתו, וגם כשתוכנה של הצוואה נמסר לעורך הדין על ידי הנהנה – אין בכך משום נטילת חלק פסול בעריכת הצוואה (“א 760/86 רוזן נ’ שולמן, פ”ד מג(3) עמ’ 586).

גם נוכחות הנהנה בעת עשיית הצוואה אינה מלמדת בהכרח על מעורבות העולה כדי נטילת חלק בעריכתה.

***

סעיף 30 לחוק הירושה קובע: “א. הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה”.

באשר לעילה של השפעה בלתי הוגנת: השאלה אם הופעלה על המצווה השפעה היא שאלה של עובדה. אם ההשפעה היתה לגיטימית או בלתי הוגנת, היא שאלה ערכית ועל בית המשפט לפסוק על פי מושגים של מוסר אישי וחברתי, כשהוא מכוון את דעתו לרצונו האמיתי של המצווה.

רק כאשר כלל הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות “מקיפה ויסודית” של המצווה בנהנה, באופן שממהות התלות ניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי של המצווה בנוגע ליחסיו לנהנה, ניתן ללמוד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת.

נדחתה תביעת אם להחזיר אליה
את בנה שהועבר למשפחת אומנה

פסק דין מיום 27.3.22 של בית המשפט לנוער במחוז תל אביב
תנ”ז 20355-09-21, השופטת טובה פרי

מאת עו”ד בני דון-יחייא

ביהמ”ש לנוער הורה כי ילד בן 11.5 ימשיך לשהות במשפחת האומנה שבה הוא גר כבר 8.5 שנים ושם הוא מקבל את כול המעטפת הטיפולית, הרפואית, הרגשית והחינוכית שלה הוא זקוק.

ביהמ”ש נעתר בכך לבקשה שהגישה עובדת סוציאלית (עו”ס) לחוק הנוער ובה ביקשה להאריך צו נזקקות לילד והוצאת הילד ממשמורת אימו לשנה נוספת.

השופטת פרי כתבה כי התערבות בתי המשפט ביחסי הורים וילדים היא חריגה לעקרון האוטונומיה של המשפחה. אך כשאם יחידנית אינה ממלאת את חובתה להגן על בנה ומסכנת את שלומו, בטחונו והתפתחותו התקינה, על ביהמ”ש להתערב. הוא יעשה זאת תוך עריכת איזון ראוי בין הכאב הכרוך בניתוק הילד מאימו לבין הצורך להגן על הילד.

השופטת לא התרשמה שהילד סובל מחרדת נטישה משמעותית המשפיעה מהותית על תפקודו אולם נטישת אמו אותו בגיל ינקות השפיעה עליו: החוויה הפנימית שלו היא של בלבול, מתח וחוסר אונים ביחס לעתידו.

“בנסיבות אלה”, כתבה השופטת, “זקוק הקטין לעוגן חיצוני משמעותי ומיטיב בדמות אדם בוגר אשר יכיל את חרדותיו ויהיה מכוונן לצרכיו הרגשיים. בשלב זה בחייו, ולאחר 8.5 שנות חיים, מזהה הקטין את הורי האומנה כהוריו הפסיכולוגיים המשמשים עבורו עוגנים יציבים במציאות רגשית ומורכבת כשלו”.

בפסה”ד נאמר עוד שהאם אינה מסוגלת להחליף באופן הולם את הורי האומנה המהווים עבור הקטין דמויות התקשרות ראשוניות מיטיבות. על האם לעבור הערכה אישיותית מקיפה לפני שיוחלט עם להחזיר את הילד למשמורתה. השופטת ציינה שלאם אהבה גדולה לילד אבל יכולותיה טרם בשלו כדי להתמודד באופן מיטיב עם המצב המורכב של החזרת הילד אליה.

***

הילד הוא בן לאם חד-הורית שעלתה איתו מאריתריאה כשהיתה בת 15. בחודש אפריל 2012 פנתה האם לגורמי הרווחה על רקע אלימות מצד אביו של הילד כלפיה והקושי לגדל את בנה. לפני כן היא נעלמה לתקופה של כחודש והשאירה את הילד עם אביו, שלא היה מסוגל לגדלו.

בשל חוסר תפקודם של ההורים, הקשיים והמצוקות הרגשיות שלהם והיעלמותה של האם, הוצא הילד למרכז חירום ושולב במשפחת האומנה.

בפסה”ד צוין כי לאורך השנים היה לאם קושי רב להתמיד בקשר רציף עם הילד בשל מצבה הרגשי והיותה בדיכאון.

השופטת הסתמכה על דיווח העו”ס כי הילד חש ביטחון ושייכות למשפחת האומנה, רואה בהורי האומנה דמויות הוריות לכול דבר ונמצא בקשר קרוב עם אחיו במשפחת האומנה.

עוד דיווחה העו”ס שהילד חי בחרדה מתמדת מנטישה, אוהב את אמו הביולוגית והיא חשובה לו “אולם מבחינה רגשית ההורים שנחשבים עבורו מרחב בטוח כיום הם הורי האומנה”.

***

בעבר התקיימו המפגשים בין הילד לאימו בבית משפחת האומנה, שבו היא לנה לעיתים. רק מחודש אפריל 2021 החל הילד לבקר את אימו בביתה והוא אף לן אצלה מפעם לפעם.

“אין חולק כי מדובר במשיבה אוהבת ומסורה”, כתבה השופטת על האם, “העושה מאמצים להתמיד במסגרת תעסוקתית ומשתפת פעולה עם הצוות הטיפולי ומביעה רצון לגדל בעתיד את בנה בעצמה”. אך אין בכך די כדי לטלטל את הילד מהמסגרת שהתרגל לה.

השופטת פרי הוסיפה כי במהלך כול השנים נותנים הורי האומנה לילד את ברכת הדרך לחיזוק הקשר שלו עם אימו, על אף הכאב הפרטי שלהם והחשש להיפרד ממנו.

לסיום העניקה השופטת לעו”ס סמכות לקבוע זמני שהות בין הילד לאימו.

שם משפחתו של האב
הוסף כראשון לשמה של בתו

פסק דין מיום 3.9.21 של בית המשפט למשפחה בקריות
תמ”ש 38177-01-20, השופטת גילה ספרא-ברנע

מאת עו”ד בני דון-יחייא

ביהמ”ש קבע כי קטינה, הנושאת את משפחת האם בלבד מאז לידתה, תישא את שמות המשפחה של שני הוריה, כאשר שם משפחת האב יתווסף לפני שם משפחת האם.

האב תבע להוסיף את שמו כשם משפחה ראשון לילדה. האם הסכימה להוספה אך כשם שני בסדר שמות המשפחה. הילדה נולדה 7 חודשים לאחר נישואי הצדדים שבינתיים התגרשו. כיוון שהצדדים היו נשואים פחות מ-300 יום, והאב לא הגיע לבית החולים בעת שהאם השתחררה לאחר הלידה, נרשמה הילדה בשם האם בלבד וצוין כי האב “לא ידוע”.

הורים יכולים להגיע להסכמות בעניינים המסורים לסמכותם כאפוטרופסים וביחס לכול נושא הקשור לתפקידם כהורים, לרבות בעניין שמו של קטין. באין הסכמה בדבר שינוי השם, העניין מסור להכרעת ביהמ”ש.

בפסיקה נקבע כי בקביעת שם המשפחה של ילד, ובפרשנות חוק השמות, על ביהמ”ש לפסוק ברוח הזמן תוך העמדת טובת הקטין בראש מעייניו. ביהמ”ש אינו כבול למילות החוק באופן דווקני.

***

פסה”ד מסתמך על סעיף 3(א) לחוק השמות:

“ילד מקבל מלידה את שם משפחת הוריו. היו להורים שמות משפחה שונים, מקבל הילד את שם משפחת אביו, זולת אם הסכימו ההורים שיקבל את שם משפחת האם או שמות המשפחה של שני ההורים; אולם ילד שנולד כשאמו אינה נשואה לאביו, מקבל מלידה את שם משפחת אמו, זולת אם רצתה האם שיקבל שם משפחת האב והאב הסכים לכך או שהאם היתה ידועה בצבור כאשתו ואם הסכימו ההורים, יקבל את שמות המשפחה של שניהם”.

לחוק השמות יש להוסיף את הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות הקובע בסעיף 18 את חיוב ההורים לפעול בהסכמה. סעיף 19 מדבר על סמכות ביהמ”ש בהיעדר הסכמה בין ההורים:

“לא באו ההורים לידי הסכמה ביניהם בעניין הנוגע לרכוש הקטין, רשאי כל אחד מהם לפנות לביהמ”ש והוא יכריע בדבר. לא באו ההורים לידי הסכמה ביניהם בעניין אחר הנתון לאפוטרופסותם, רשאים הם יחד לפנות לביהמ”ש, וביהמ”ש, אם לא עלה בידו להביאם לידי הסכמה ואם ראה שיש מקום להכריע בדבר, יכריע הוא בעצמו או יטיל את ההכרעה על מי שימצא לנכון”.

***

צירוף שני שמות משפחה הוא אפשרות המצויה בחוק השמות. “ביהמ”ש רואה חשיבות בשמירת מקומו של כול אחד מההורים בחיי הקטין, לרבות באמצעות נשיאת שמות המשפחה של שני ההורים”, כתבה השופטת גילה ספרא-ברנע.

הפסיקה מצדדת בהוספת שם האב כשם משפחתו של ילד שהוריו אינם נשואים בנסיבות שבהן אין כל דופי באב. ככלל, הדבר הוא לטובת הילד. כשלא שוררת הרמוניה בין ההורים, היעדר שם המשפחה של האב עלול להקל על האם להרחיק את הילד מאביו וליצור ניכור ביניהם. נשיאת שם משפחת האב תקרב את הילד לאב ולכן משרתת את טובתו.

לביסוס פסק הדין ציטטה השופטת גילה ספרא-ברנע מתיק דומה שבו כתבה השופטת הילה גורביץ-עובדיה מביהמ”ש למשפחה בחיפה (תלה”מ (חי’) 68080-03-19):

“סדר שמות המשפחה אינו מקעקע או גורע מזכותו או חובתו של מי מההורים. הוא אינו מעיד על דבר למעט הורים המנסים לנגח זה את זה בכל עניין ובכל נושא. על כן, הוספת שם המשפחה כשם משפחה נוסף, לטעמי, תצמצם את הקונפליקט, שכן השינוי ‘התודעתי’ הוא אחר. לא יהא מדובר ב’ניצחון’ למול ‘הפסד’ כפי שמבקשים ההורים כל העת בהליכים לפני, אלא תוצאה שתואמת את המציאות הקיימת לכך שההורים אינם חיים יחדיו”.

כן הביאה השופטת מדברי השופטת רות אטדגי פריאנטה בתיק תלה”מ (באר שבע) 63772-10-17:

“שמו של אדם הוא חלק מאישיותו ויש בו ביטוי להיסטוריה לשייכות ולזהות. הוספת שם משפחתו של האב יהא בו כדי לחזק את ההכרה בשייכות שלה ולגיבוש זהותה כבת לשני הוריה”.

***

אשר לסדר שמות המשפחה: ברירת המחדל בחוק השמות לעניין ילד להורים נשואים, שאין ביניהם הסכמה אחרת, היא נשיאת שם האב בלבד.

השופטת כתבה כי האם גילתה את דעתה בסמוך ללידה כי שמה של הילדה יהיה שם אביה בלבד ואף הכינה תמונה שנתלתה בחדרה של הילדה ועליה שמה הפרטי ושם משפחת אביה בלבד. הסכסוך שהתגלע לאחר מכן בין ההורים אינו לטובתה של הקטינה, ולכן סברה השופטת כי קביעת שם האב כשם משפחה ראשון תעביר מסר להורים ולילדה על מקומו ומחוייבותו של האב כלפי בתו. וזאת, ללא העלמת שם המשפחה של אמה.

השופטת דחתה בכך את המלצת תסקיר הסעד להוסיף את שם המשפחה של האב כשם שני.

השופטת דחתה גם את טענת האם שיש להעדיף את שמה ראשון מאחר והיא שנשאה באחריות לילדה מלידתה, עת נפרדו ההורים, ועד לאחרונה, כשחודש הקשר עם האב במתווה הדרגתי. היא כתבה: “הקטינה חגגה לא מכבר שנתיים, אין לה שימוש מעשי בשם משפחתה, ואין דומה המצב לקטין בוגר יותר, המודע לשם משפחתו ומוכר בו במעגלים חברתיים”.

נדחתה התנגדות לצוואה בטענה שהמנוחה לא
של אשתו מלפני הנישואין

פסק דין מיום 24.8.21 של בית המשפט למשפחה באשדוד
ת”ע 33448-06-19, השופטת עפרה גיא

מאת עו”ד בני דון-יחייא

פסה”ד דחה התנגדות לקיום צוואה שהגישו שני אחים של המנוחה שלא זכו בחלק מעזבונה. טענתם העיקרית: אחותם לא ידעה קרוא וכתוב בעברית ולכן לא ידעה “להבחין בטיבה של הצוואה”, כלשון חוק הירושה. כן טענו לקיומה של השפעה בלתי הוגנת מצד אחיין של המנוחה שזכה במחצית עזבונה ושל עוה”ד שכתב את הצוואה ושמונה בה kמנהל העיזבון.

המנוחה נפטרה בגיל 77, אלמנה ללא ילדים. השאירה 4 אחים ואחות אחת שנפטרה. בצוואתה הורישה 50 אחוז מעזבונה לאחיינה (בן אחותה המנוחה) ו-25 אחוז לכול אחד משניים מאחיה.

ביהמ”ש דחה את ההתנגדות בציינו כי נטל השכנוע באשר לקיומו של פגם בכשרות המצווה מוטל על המתנגד. “על רקע חוק יסוד כבוד האדם וחירותו”, כתבה השופטת עפרה גיא, “הרי ששלילת כשרותו של אדם לאחר מותו, מקום בו כושרו לא נשלל במהלך חייו, מחייבת הבאת ראיות ממשיות וברורות ואין די בהעלאת ספקות בלבד”.

במקרה זה, נאמר בפסה”ד, המתנגדים לא טענו כול טענה בדבר מצבה הרפואי של המנוחה. לא צורפה ראייה רפואית אחת שיש בה כדי להראות פגיעה בכושרה הקוגניטיבי-מנטלי. להיפך: “המנוחה ניהלה הליכים ביד רמה בביהמ”ש בתקופה הרלוונטית. כך גם לא הוצגו כל ראיות אחרות שיש בהן בכדי להוכיח כי מצבה הנפשי בעת הרלוונטית מנע ממנה לערוך צוואה כרצונה”.

***

לטענה על אי ידיעת המנוחה קרוא וכתוב כתבה השופטת גיא שהמתנגדים לא הוכיחו זאת. היא הוסיפה כי חזקה שאדם המתחנך בישראל יודע לקרוא ולכתוב, ועל הטוען אחרת להוכיח את טענתו בראיות ממשיות. המנוחה עלה לארץ בגיל 10. ההנחה היא שהתחנכה בבית ספר בישראל לפחות עד גיל 18. המתנגדים לא פירטו כיצד יתכן שאינה יודעת עברית.

עוד כתבה השופטת כי מדובר במנוחה שידעה והבינה ארבע שפות כולל עברית. לא סביר איפוא שלא ידעה לקרוא עברית. היא ניהלה הליכים קודמים בפניה ומעולם לא עלתה כול טענה שאינה יודעת עברית.

***

אשר לטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת על המנוחה קבעה השופטת כי המתנגדים לא תמכו טענה זו בראיות חיצוניות ממשיות, אלא הסתפקו בעדותם של נשותיהם וילדיהם. לעדים אלה אינטרס מובהק לביטול הצוואה ולכן משקל עדותם נמוך.

“המנוחה היתה עצמאית, עמדה על רצונה בעצמה, היוזמה לעריכת צוואה היתה שלה ואף הגיונית בסדר הזמנים הכרונולוגי, בסמוך לאחר פטירת בעלה”, כתבה השופטת. “ואף שהקשר בין המנוחה לאחיין – אשר היה זה שנרתם לסייע לה במהלך השנים עת ניהלה הליכים כנגד עיזבון בעלה – היה קרוב, היא לא פיתחה תלות באחיינה”.

בתסקיר סעד שהוגש לתיק צוין כי האחיין, שזכה במחצית העיזבון, היה היחיד מבני המשפחה שהגיע לבקר את המנוחה פעם-פעמיים בשבוע במוסד שבו שהתה.

***

הפסיקה vעקבית של בתי המשפט היא לכבד את רצונו האחרון של האדם בצוואתו. על כך כתב השופט יעקב מלץ בפס”ד של ביהמ”ש העליון (ע”א 724/87 כלפה (גולד) נ’ גולד, פ”ד מח (1) עמ’ 22):

“כל מאבק סביב צוואתו של אדם מעלה בצידו את שאלת ‘כבוד המת’, השלוב בעיקרון הכללי של ‘כבוד האדם’, אשר היה לעקרון-על במשפטנו עם קבלת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בפסיקת בימ”ש זה לכל אורכה, לפני קבלת חוק היסוד ולאחריה, שזורה כחוט השני העמדה שלפיה בכל הנוגע לצוואות מוענקת חשיבות מיוחדת לרצונו של הנפטר. זאת על פי הכלל הגדול הנקוט בידינו כי ‘מצווה לקיים דברי המת’ “.

***

הטענה לפסילת צוואה בשל השפעה בלתי הוגנת מופיעה בסעיף 30 א’ לחוק הירושה: “הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה”.

בפס”ד של ביהמ”ש העליון (דנ”א 1516/95 מרום נ’ היועמ”ש, פ”ד נב(2) עמ’ 813) נקבעו 4 מבחנים שיש בהם כדי לסייע לשופט להכריע בשאלת קיומה של השפעה בלתי הוגנת:

א. תלות ועצמאות: על השופט לשאול האם בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה

היה המצווה עצמאי, הן מבחינה פיזית והן מבחינה השכלית-הכרתית.

ב. תלות וסיוע: מקום בו המצווה לא היה עצמאי ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, יש

לבחון אם הקשר שהיה קיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע

שהמצווה נזקק לו.

ג. קשרי המצווה עם אחרים: אם מתברר כי המצווה היה מנותק לחלוטין מאנשים

אחרים, או שקשריו עם אנשים אחרים היו רחוקים, תתחזק ההנחה בדבר

תלותו של המצווה בנהנה וזאת עקב בידודו מהסביבה.

ד. מבחן נסיבות עריכת הצוואה: יש לבדוק אם מעורבותו של הנהנה בעריכת

הצוואה יש בה כדי ללמד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת.

לאחר יישום מבחנים אלה לא מצאה השופטת גיא יסוד להתנגדות לצוואה ולכן דחתה אותה וחייבה את המתנגדים בהוצאות בסך 20,000 ש”ח.

בעל זכה במחצית דירתה
של אשתו מלפני הנישואין

פסק דין מיום 8.6.21 של בית המשפט למשפחה בתל אביב
תלה”מ 36965-04-20, השופט ארז שני

מאת עו”ד בני דון-יחייא

האם דירת המגורים שהאישה קיבלה לפני הנישואין והרשומה על שמה משותפת לצדדים שגרו בה כ-35 שנים?

בפס”ד זה התקבלה תביעת הבעל והוא זכה במחצית הדירה. זאת, למרות שסעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג מחריג מהשיתוף הזוגי רכוש מלפני הנישואין (או רכוש שהתקבל בנישואין במתנה או בירושה).

השופט ארז שני חזר על הלכת ביהמ”ש העליון (בע”מ 1398/11) שבנישואין ארוכי שנים יתכן שדירה מלפני הנישואין תיחשב לרכוש משותף, למרות רישומה על שם צד אחד בלבד. לשם כך יש צורך במה שהפסיקה מכנה “דבר מה נוסף” המעיד על רצונו של בעל הדירה לראות בבן זוגו שותף לדירה.

השופט קבע כי במקרה זה הוכח קיומו של “דבר מה נוסף” מהטעמים הבאים: מרבית שנות הנישואין ניהלו בני הזוג חיים הרמוניים. היו להם חשבונות בנק משותפים, הם הביאו ילדים לעולם והפקידו בחשבון משותף פירות מירושת הבעל.

עוד ציין השופט שני כי יש גם סבירות לקיומה של “הסתמכות” של הבעל שלפיה אין הוא צריך לדאוג לדירת מגורים הרשומה במשותף, וזאת בשל משך חיי הנישואין הממושכים וטיבם ועריכת שלושה שיפוצים שונים בדירה.

***

יתכן שפסק הדין מסמן תפנית בנושא, שהחלה בפס”ד של ביהמ”ש המחוזי בתל אביב בתיק בעמ”ש 29298-05-20, אשר בו קבע ביהמ”ש כי על בן הזוג החפץ באי-שיתוף ב”נכס חיצוני” (נכס מלפני הנישואין או שהתקבל בנישואין במתנה או בירושה) מוטל הנטל להודיע מראש על כך לבן זוגו.

“השיפוצים, המגורים הארוכים, עירוב ירושות בחשבונות בנק משותפים”, כתב השופט שני, “רוח הצוואות ההדדיות, השיתוף הכולל ובעיקר אי האמירה המפורשת של התובעת לנתבע, כהודאתה – ‘דע כי אינך שותף’ – די בהם לקבוע כי עסקינן לעניין דירת המגורים בנכס משותף”.

במקרה זה הודתה האישה בחקירתה כי סוגיית הבעלות בדירה לא עלתה לדיון בין הצדדים.

***

בפסה”ד הנ”ל של ביהמ”ש המחוזי נסקרה פסיקה רבת שנים של ביהמ”ש העליון שהחילה במקרים רבים שיתוף זוגי על נכסים מלפני הנישואין. במקרה אחד (ע”א 2280/91 אבולוף נ’ אבולוף, פ”ד מז(5) עמ’ 596) נידונה מחלוקת בין בני זוג שהיו נשואים 44 שנים. נקבע כי חנות שרכש הבעל זמן קצר לפני הנישואין מכספו נכללת בתוך הרכוש המשותף.

בבע”מ 5939-04 פלוני נ’ פלונית (פ”ד נט(1) עמ’ 665) כתב השופט אליקים רובינשטיין: “רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה פורמלית בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה זה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין ובמיוחד דירת המגורים”.

פסה”ד נשוא רשימה זו מחזק את הצורך לערוך לפני הנישואין הסכם ממון במקרים שבהם בני הזוג אמורים לגור בדירתו של אחד מהם.

הותר למשפחתו של נפטר לעשות שימוש בזרעו כדי להביא ילד לעולם

פסק דין מיום 8.6.21 של בית המשפט למשפחה בקריות
תמ”ש 25971-02-17, השופטת מאיה לוי

מאת עו”ד בני דון-יחייא

ביהמ”ש קיבל תביעה שהגישו הוריו של נפטר ואחותו והתיר שימוש בזרעו המוקפא לצורך הפרייתו והבאת צאצא לאחר מותו שיגודל על ידי אחותו ובעלה.

המנוח הלך לעולמו ממחלת הסרטן בהיותו כבן 38 שנים, כשהוא לא נשוי וללא בת זוג. הוריו ואחותו הגישו תביעה להתיר שימוש בזרעו המוקפא לצורך הפרייתו והבאת צאצאים אחרי מותו באחת משתי אפשרויות:

אחת: בהליך פונדקאות מלא שבסופו יינתן צו אימוץ. האם הפונדקאית תישא את ההיריון, תולדת הפרייה חוץ גופית מביצית שתיתרם על ידי אישה זרה אשר תופרה בזרע המנוח. היילוד יאומץ על ידי אחותו הנשואה של המנוח (ובעלה), שהינה חשוכת ילדים כתוצאה ממחלה גנטית.

אפשרות שנייה: הליך פונדקאות חלקי – הפרייתו של זרע המנוח בגופה של אישה אחרת ומביצית שלה, והתובעים יזכו, בתור הסבים והדודה, לקשר משפחתי עם הילד.

בעבר התירו בתי המשפט נטילת זרע מגופו של נפטר ושימוש בו לאחר מותו רק במקרים שלנפטר היתה בחייו בת זוג קבועה. נוצר מעין “חלל ריק” ביחס למקרים שבהם הנפטר הביע רצון ברור להמשכיות ולהולדת צאצאים לאחר מותו, אולם לא היתה לו בת זוג. פסק דין זה מתייחס לחלל הזה, והשופטת מאיה לוי פסקה לזכות בני משפחת המנוח.

***

הנתבע, ב”כ היועץ המשפטי למדינה, התנגד לתביעה. השופטת כתבה כי עמדת המדינה יוצאת “מתוך נקודת הנחה מיושנת שאינה מכירה בסוגי המשפחה ‘החדשה’ להם אנו עדים בעידן המודרני ומתעלמת מרצונו של מנוח, שלא היתה לו בת זוג בחייו, להמשכיות, שלא על דרך שימוש בזרעו באמצעות ביצית המופרית של בת זוגו. כול זאת מתוך הכרה בזכויות משפחת המנוח להגשים את רצונו האחרון להמשכיות אחריו בכלל האמצעים הטכנולוגיים הקיימים כיום עם התפתחות המדע והרפואה, ולא רק על דרך שימוש באמצעים צרים העלולים לסכל את רצון המת”.

בפסק דין חלקי קודם קבעה השופטת לוי שרצונו המשוער של המנוח היה להתיר שימוש בזרעו כדי להביא צאצאים אחר מותו. היא הסתמכה על 4 עדים חיצוניים, לא בני משפחתו של המנוח, שסיפרו על כמיהתו שאותה השמיע באוזניהם סמוך למותו להבאת צאצאים.

“רצון זה אינו חריג והוא תואם את הכמיהה האבולוציונית של המין האנושי להותיר דור המשך אחריו”, כתבה השופטת. “כמיהה זו מקבלת משנה תוקף במשפחת התובעים נוכח העובדה כי לתובעת 3 אין ילדים משלה ולא יהיו ואילו לתובעים 1 ו-2 אין נכדים כלל, וגם לא יהיו, ככול שלא יותר השימוש בזרעו של המנוח”.

המדינה הגישה ערעור על פסק הדין החלקי, וביהמ”ש המחוזי דחה אותו. אחרי דחיית הערעור עתרו התובעים למינוי עובדת סוציאלית שתבחן את התאמתם של אחות הנפטר ושל בעלה לשמש הורים לקטין שייוולד מזרע המנוח בהליך פונדקאות. בתסקיר נכתב כי האחות ובעלה הם בעלי יכולות להעניק לילד שייוולד הורות טובה דיה.

***

נציג היועץ המשפטי לממשלה, שנדרש להביע את דעתו, התנגד לתביעה לאפשר שימוש בזרעו של המנוח בהליך פונדקאות באמצעות אם נושאת שתהרה מביצית של תורמת זרה, שתופרה בזרעו של המנוח, ולאחר מכן אחותו של המנוח תאמץ את הילד.

באשר לבקשתם החילופית של התובעים המובאת לעיל לא הביע היועץ המשפט עמדה משום שזהות האישה אינה ידועה, היא לא צורפה להליך ולא הוגש תסקיר בדבר מידת התאמתה להליך.

היועץ המשפטי העלה שורה של נימוקים נגד קבלת התביעה. בין השאר: קבלתה תביא לתוצאה מרחיקת לכת שתאפשר יצירת הורות חריגה שאינה קיימת בדין הישראלי, במסגרתה ייוולד ילד מזרעו של נפטר ומתרומת ביצית אנונימית תוך שימוש בפונדקאית שתישא את ההיריון. זאת בלי שלילד יהיה הורה ביולוגי שנמצא בין החיים ובהיעדר קשר גנטי בינו למי מהוריו המיועדים (אחות המנוח ובעלה). בכך תיפגע גם טובת הילד.

***

השופטת לוי הזכירה את פסק הדין המנחה של ביהמ”ש העליון בעניין נטילת זרע מגופו של נפטר ושימוש בו לאחר מותו (בע”מ 7141/15 פלונית נ’ פלונית). באותו מקרה קבעה דעת הרוב כי כשנפטר אדם שהיתה לו בת זוג קבועה, בלי שנתן ביטוי מפורש (בכתב או בדרך אחרת) לרצונו או להסכמתו לנטילת זרע מגופו ושימוש בו לאחר מותו, קמה חזקה לקיומו של “רצון משוער” של הנפטר להביא ילדים לעולם גם לאחר מותו עם בת זוגו. נקבע כי בת הזוג ולא איש מלבדה – לרבות הורי הנפטר – תהיה רשאית לעשות שימוש בזרע לצורך הפרייתה היא.

לצד דעת הרוב בביהמ”ש העליון קבעה דעת המיעוט של השופט חנן מלצר כי בהיעדר חוק הקובע נורמות משפטיות בעניין נטילת זרע מנפטרים והשימוש בו, יש לגזור את הפיתרון מהוראת סעיף 1 לחוק יסודות המשפט המדבר על שימוש בהיקש מחוקים אחרים או לאור “עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל”.

כיוון שהמקרה בתיק זה הוא בעל נסיבות חריגות שלא נידונו עד כה בפסיקה, הסתמכה השופטת לוי על דעת המיעוט של השופט מלצר “לשם הגעה לתוצאה צודקת וראויה”.

פסק הדין מצטט מדברי השופט מלצר:

“בתחומי הטכנולוגיה והרפואה אנו עדים לא אחת למצב דברים שבו המשפט אינו משיג את קצב החיים ואינו נותן מענה בחקיקה… באין תשובה בדבר חקיקה לשאלה משפטית הטעונה הכרעה יש לפעול על פי הוראות חוק יסודות המשפט… יש לשאוב מהעיקרון של המשפט העברי, שהמצווה הראשונה שבו היא ‘פרו ורבו’… הכלל הלקוח ממורשת ישראל שיש להקים זרע למת (שנפטר ללא ילדים), שהקדים תפיסות מודרניות, ראוי לאימוץ במשפט ארצנו נוכח ההתפתחויות הטכנולוגיות, כך שנקיים את זרעו של המת…

אינני רואה, בהקשר זה, הבדל עקרוני בין ילד שייוולד כתוצאה מהפריית זרעו של המנוח בביציתה של האלמנה לבין ילד שייוולד כתוצאה מהפריית זרעו של המנוח בביציתה של אישה אחרת.

זאת ועוד, היום אנו עדים לשינויים שחלים, במקרים מסוימים, בתפיסה התרבותית של מוסד המשפחה. כך למשל ילדים במשפחות חד-הוריות הגדלים אצל אמם – אין להם דמות אב. אצל זוגות חד-מיניים – רק לאחר מבני הזוג יש קשר גנטי אל הילד המשותף. במוסד האימוץ הקיים מזה שנים בעולם אין כלל קשר גנטי בין הילד להוריו”.

***

השופטת כתבה כי מלומדים שונים הביעו את דעתם שאין יסוד להערכה פסימית ש”יתמותו” של הילד שייוולד בנסיבות אלה תפגע בו. אין להוציא מכלל אפשרות כי דווקא הייחודיות באופן הבאתו לעולם, כצאצא למנוח שנפטר וגידולו בחיק המשפחה המורחבת והתומכת ששנים רבות השתוקקה וציפתה להיוולדו, “היא היא אשר תספק לו ערך מוסף ותאפשר לו לחיות חיים מאושרים, מלאי משמעות ותוכן”.

השופטת הוסיפה כי למקרא תסקיר הסעד שהזמינה יתכן שהילד יזכה לתנאים מטיבים בהשוואה לחלק מהילדים שאינם בוחרים לאיזו משפחה להיוולד, דוגמת משפחות המזניחות את הילדים, משפחות הסובלות ממצוקה כלכלית חמורה שאינה מאפשרת להן לספק לילדיהן את צורכיהם הבסיסיים ביותר. וכך גם משפחות עם הורים המצויים בסכסוך גירושין ברמת עצימות גבוהה הגוררים את הילדים לסכסוך תוך הסבת נזקים נפשיים כבדים.

“במקרה זה קיימת מעטפת משפחתית רחבה של משפחת המנוח החפצה לגדל את היילוד העתידי ולהשקיע בו את מירב המשאבים, לטפחו ולגדלו ולספק את כל צרכיו”, כתבה השופטת לוי. “על כן אין לשלול הבאת ילד כזה לעולם, שיזכה לתמיכה משפחתית רחבה ולא יהיה מנותק משורשיו שכן יתוודע למקורותיו הביולוגיים מסיפורי משפחתו הנוכחית, והכל בהתאמה ותוך הפנייתם להדרכה הורית ראויה ולליווי פסיכולוגי מתאים”.

בשל העובדה כי רצונו הברור של המנוח היה להעמיד צאצאים אחריו לאחר מותו אף בהיעדר בת זוג קבועה פסקה השופטת שיש לקבוע כי מאחר ולא ניתן לבצע הליך של הפריית ביצית בזרע של המנוח ולהשתילו בישראל בגוף אישה נושאת, יש להתיר למשפחת המנוח לבצע הליך פונדקאות בחו”ל. לאחר הלידה יש לאפשר לאחות המנוח ובעלה לעתור לקבלת צו אימוץ בילד.

נדחתה  תביעת לשון הרע בטענה שספר שכתב גרוש
נועד לפגוע באשתו לשעבר

פסק דין מיום 1.6.21 של בית המשפט למשפחה בחיפה
תלה”מ 44330-02-18, השופטת הילה גורביץ עובדיה

מאת עו”ד בני דון-יחייא

הנתבע כתב שספר שלטענת התובעת מכיל פרטים אינטימיים מתקופת החיים המשותפים של הצדדים ולאחריה. הנתבע קידם את הספר באמצעות פרופיל מזויף בפייסבוק, שם פירסם פרקים מהספר. ביהמ”ש התבקש להורות על הסרת פרטי הספר מהפייסבוק ומכול אמצעי פרסום אחר, לאסור על הנתבע להוציא לאור את הספר, לפרסם על התובעת לשון הרע ולפצותה בשל עוגמת נפש בסך 400,000 ש”ח.

התובעת טענה שהנתבע פירסם בפייסבוק כ-90 פרסומים, חלקם כוללים התכתבויות  ביניהם בנוגע לחינוך שני ילדיהם וגם פרטים על מצבה הבריאותי והנפשי. “הנתבע העלה לפייסבוק, בציניות ורוע לב, עשרות פוסטים בהם הוא משתלח בגרושתו (התובעת), מאשימה בהזנחה והתעללות בילדיו תוך פגיעה בה כאם וכאדם”.

עוד טענה התובעת כי למרות שהנתבע שינה את שמה ושם ילדיהם, כול גולש שמכיר את הצדדים עשוי להסיק מי הנפשות שעליהן נכתב הספר. התובעת טענה כי מדובר בהפרת פרטיותה, כי הפרסום פגע בשמה הטוב והסב עוגמת נפש לה, לילדיה ולמשפחה. עוד טענה כי מטרת הפרסומים היא השגת הישגים רומנטיים לנתבע עם בת זוג חדשה וגם הישגים משפטיים.

נפסק כי מאחר ולא ניתן לזהות את הצדדים אלא רק לאחר חקירה ובילוש ולא מתוך הכתוב עצמו, לא קמה לתובעת עילה מכוח חוק איסור לשון הרע ולא מכוח חוק הגנת הפרטיות. לפיכך, כפוף לפרסום עמוד הספר בפייסבוק והספר ללא תמונות, כפי שנתן הנתבע את הסכמתו, התביעה נדחתה.

***

על התובע בשל לשון הרע להוכיח שני רכיבים: א. פרסום ב. תוכן הפרסום מהווה לשון הרע. המבחן הוא אובייקטיבי בעיניו של האדם הסביר. פרסום בפייסבוק דינו כפרסום לפי חוק איסור לשון הרע. כדי שתוכן הפרסום יהווה לשון הרע יש הכרח כי הקורא הסביר יוכל לזהות כי תוכן הפרסום מתייחס לנפגע.

הנתבע פעל מפרופיל פייסבוק מזויף. לא נמצא בעמוד הספר בפייסבוק ובספר תיאור שכולל פרטים מזהים שאדם סביר, גם אם הוא מכיר את הצדדים, יוכל לקשר בין הדמויות הבדיוניות לבין הצדדים. בהיעדר זיהוי לא מתקיימת עילת תביעה לא מכוח חוק איסור לשון הרע ולא מכוח חוק הגנת הפרטיות.

השופטת הילה גורביץ עובדיה קיבלה את טענת הנתבע שעלילות הספר עיקרן במערכת היחסים והמשבר שעובר “עודד” (גיבור הספר) ביחסיו עם “מאיה” (בת זוגו בעלילת הספר) ולא בין “עודד” ובין “דנה” (גרושתו בעלילת הספר). לכן אין מדובר בלשון הרע.

ועוד: ספר כספר הוא בדיה אלא אם נכתב בו כי הוא אוטוביוגרפי. כאן לא נכתב בשום מקום כי מדובר בספר אוטוביוגרפי.

“החקירות, ההצלבות והוכחות שעליהן הצביעה התובעת כראייה לכך שניתן לקשור בינה לבין הדמות בספר, אינן מסוג הדברים שהיו נעשים על ידי הקורא הסביר”, כתבה השופטת, “וגם קורא סביר המכיר את הצדדים לא היה עושה כן או מקשר בין הדברים. תמונת הקטינים, ילדי הצדדים, שהועלתה לפייסבוק (והורדה עם הגשת התביעה) היתה מגבם של הקטינים. שביל גישה לביתם לשעבר של הצדדים אינו פרט מזהה”.

***

עוד קיבלה השופטת את טענת הנתבע כי פעל מפרופיל מזויף בפייסבוק, דבר המחזק את טענתו כי לא רצה לחשוף את זהותו ובכך ראיה שאין מדובר בפרסום שנועד לפגוע בתובעת ולחשוף את זהותה.

כן קבעה השופטת שלנתבע עומדת הגנת תום הלב. היא נתנה אמון בגרסתו שכתיבת הספר היתה מעין תרפיה והפרסום נעשה לשם הגנה על “עניין אישי כשר” שלו – כדרישת אחת ההגנות בחוק איסור לשון הרע  ולצורך שיקומו ובריאותו הנפשית.

הגנת תום הלב קבועה בסעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע: “במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו עניין אישי כשר”.

בנוסף ציינה השופטת שהתובעת לא פנתה לנתבע לפני הגשת תביעתה כדי שיסיר את הפרסום. ולא עוד אלא שהיא עקבה אחר הפרסום, שנמשך מספר חודשים, פרק אחר פרק, כשהיא תרה אחר רמזים להוכחת זהותו של הנתבע. התנהלות זו מלמדת כי גם התובעת לא ראתה בכך פגיעה הראויה להגנה. וגם אם כן, היא לא פעלה להקטנתו.

***

“נתתי אמון מלא בעדות הנתבע כי פרסום עמוד הספר והספר לא נעשה על מנת לפגוע בתובעת”, כתבה השופטת, “אלא כחלק מהליך שיקומו האישי ולשם שמירה על שלמות נפשו, רגשותיו ותחושותיו בשל התהפוכות שעבר… כתיבת הספר היתה מעין תרפיה והפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנתבע – שיקומו ובריאותו הנפשית”.

אם סירבה לגור בסמיכות לאב בניגוד לפסק
דין, והמשמורת בילדה הועברה לאב

החלטה מיום 23.5.21 של בית המשפט למשפחה בירושלים
תלה”מ 28350-05-21, השופטת מיכל ברדנשטיין

מאת עו”ד בני דון-יחייא

אם הפרה החלטות שיפוטיות המורות לה לעבור להתגורר בסמיכות לבעלה לשעבר, כפי שקבעו הצדדים בהסכם ביניהם, וזאת לאחר שננקטו נגדה הליכים לפי פקודת ביזיון ביהמ”ש. בנוסף חיובו של האב במזונות הילדה הוגדל כדי לסייע לאם במציאת מדור חדש בסמוך לבית האב (האב הסכים להצעת ביהמ”ש כי ישלם לאם עוד 600 ש”ח לחודש, בנוסף למזונות בסך 2,000 ש”ח, כהשתתפות בתוספת עלות שכר הדירה).

בשל כך נפסק כי המשמורת בבתם המשותפת תעבור לאב, הוא המבקש בהליך זה. העברת המשמורת נקבעה בעקבות החלטה קודמת של ביהמ”ש, שהתקבלה בהסכמת האם, כי אם לא תעבור לגור קרוב לאב – הילדה תימסר למשמורתו.

ביום המעבר סירבה האם לבצע את ההחלטה, ונדרשה התערבות של המשטרה ועובדת סוציאלית כדי לאכוף את מעבר הילדה.

בעת שהאב ניסה לקבל את הילדה, האם אחזה בה שעות ארוכות. למקום הגיעו שבעה שוטרים ושתי עובדות סוציאליות, אך האם המשיכה בסירובה לבצע את ההחלטה, החזיקה בידיה את הילדה והסיתה אותה נגד האב בצעקות, “מחבל, רוצח, צא מהבית שלי, על גופתי המתה אני אתן לך אותה”.

רק לאחר כ-4 שעות של מו”מ, כשבכול הזמן הזה האם אוחזת בילדה, הגיע בן זוגה ולאחר שעה נעתרה האם ואיפשרה לילדה לעבור אל אביה.

השופטת מיכל ברדנשטיין פסקה כי בשלב זה המפגשים בין האם לבת הקטינה יתקיימו במרכז קשר. הסיבה לכך אינה בשל מסוכנותה של האם כלפי הילדה אלא מחשש מבוסס כי קיום זמני שהות ללא פיקוח יביא לכך שהאם לא תחזיר את הילדה לאב בתום המפגש.

***

בהחלטה בבקשה בשל ביזיון החלטת ביהמ”ש הטילה השופטת על האם קנס כספי בסך 2,100 ש”ח לשבוע, לטובת אוצר המדינה, לכול שבוע שיחלוף בלי שהאם תעבור למקום מגורים הסמוך למגורי האב.

בהחלטה נאמר כי אם האם תבצע את המעבר בתוך 30 יום, יבוטל בדיעבד הקנס שהצטבר לתקופה זו.

עוד קבעה השופטת כי אם האם תציע ערבויות ממשיות לכך שבתום זמני השהות שלה עם הילדה היא תחזיר אותה לאב, דוגמת התחייבות בכתב של בן זוגה כי הוא ידאג להחזרת הילדה, ההחלטה תיבחן מחדש.

***

עוד ביקש האב לקבוע שעות לשיחות טלפון בין האם לילדה היות ולדבריו האם מטלפנת עשרות פעמים ביום ופוגעת בשגרת יומה של הילדה. נפסק כי תתקיים שיחה אחת בין האם לילדה בשעה 18:00 בערב שלא תעלה על 20 דקות. אם הילדה תבקש מיוזמתה לדבר עם אימה, האב יאפשר לה זאת כול עוד הדבר לא יפגע בשלוותה של הילדה או בשגרת יומה.

טענת האם על אלימותו של האב נגדה נידחתה. ביהמ”ש התרשם בבירור שהאם פועלת לפגיעה בקשר שבין האב לילדה ואף לניתוקו, למרות שהעובדת הסוציאלית ופסיכולוגית שמינה ביהמ”ש התרשמו כי מדובר באב מיטיב ומסור ושקיים קשר חזק ומשמעותי בינו לילדה.

הנתבע סירב לבצע בדיקת רקמות
ולכן הוכרז כאבי הילדה

פסק דין מיום 17.5.21 של בית המשפט למשפחה באילת
תמ”ש 27757-11-19, השופט מרדכי (מוטי) לוי

מאת עו”ד בני דון-יחייא

תביעה לאבהות שבה עתרה התובעת למתן פס”ד הקובע שהנתבע הוא אבי בתה שנולדה מקשר שהם ניהלו כ-3 שנים. התובעת ביקשה לערוך בדיקת רקמות. הנתבע התחמק כשנה וחצי להגיע לדיונים ולבצע את הבדיקה. במשך הזמן חזר ואמר כי הוא כן מוכן לבדיקה אך בפועל לא עשה זאת.

נציג הפרקליטות, המוזמן תמיד בתביעות אבהות להביע את עמדת המדינה, הודיעה לביהמ”ש שלא ניתן לקבוע אבהות ללא בדיקה. השופט מרדכי לוי לא קיבל את עמדתו והכריז כי הנתבע הוא אבי הקטינה.

השופט הסתמך על האמור בסעיף 28 ח(ב) לחוק מידע גנטי: “ביהמ”ש רשאי להסיק מסירובו של אדם להיבדק כל מסקנה הנראית לו מוצדקת בנסיבות העניין, לרבות בדבר קביעת קשרי המשפחה הנטענים כלפי אותו אדם”.

דרך המלך לקביעת אבהות היא בעריכת בדיקת רקמות אבל הסעיף הנ”ל נועד למקרים שבהם מסרב נתבע לבצע את הבדיקה. הסירוב עצמו אינו מספיק כדי שביהמ”ש יקבע כי הנתבע הוא האב. על השופט לשמוע תחילה ראיות שיניחו תשתית לכך שאכן התקיימו יחסי אישות בין הצדדים.

“מהשתלשלות העניינים עולה”, כתב השופט, “כי האב הנטען מהתל באם התובעת, בבת ובביהמ”ש וחרף דבריו שמוכן הוא לבדיקת הרקמות עושה כל שלאל ידו על מנת לסכל את הבדיקה… הנתבע בחר שלא להגיע כול פעם מטעם אחר, לא הגיש כתב הגנה ולא העלה כל טענה כלפי טענות התובעת בדבר אבהותו, לא בכתב ולא בעל פה”.

בשל כך, הוסיף השופט, מכוח עקרון- העל של טובת הילד מוצדק וראוי לאפשר לתובעת להוכיח את תביעתה גם ללא בדיקת רקמות. מניעת אפשרות זו מהווה פגיעה קשה במעמדה של הקטינה הן האישי, הן הרפואי והן החברתי (ע”א 3077/90 פלונית נ’ פלוני, פ”ד מט(2) עמ’ 578; ע”א 7155/96 פלוני נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד נא(1) עמ’ 160).

***

נציג הפרקליטות העלה התנגדות כאמור למתן פסק דין ללא צורך בבדיקת רקמות. בין היתר טען שקיימת מחלוקת עובדתית לגבי ניהול מערכת יחסים זוגית בין הצדדים: הנתבע כפר בכך שהייתה מערכת כזו וטען שהוא והתובעת קיימו יחסים פעם אחת בלבד.

כנגד טענת הנתבע הציגה התובעת לביהמ”ש תכתובות בין הצדדים, סרטונים ותמונות המעידים על מערכת יחסים עמוקה. כן הוכח שהנתבע היה מעביר לתובעת מידי פעם כספים למזונות הילדה. בעדותה בביהמ”ש סיפרה התובעת:
“היינו יחד שלוש שנים, חיינו יחד, גרנו יחד ונכנסתי להיריון ואחרי שגיליתי לו הוא פשוט אמר שהוא לא רוצה ילד, והוא רצה, זה היה מתוכנן… הוא ראה את הילדה פעם אחת כשהיא הייתה בת חצי שנה. יש לי גם הודעות שהוא דאג לה… הוא גם היה שולח לי כסף דרך אח שלו בהתחלה בעבור דמי מזונות לילדה, ואז הוא הפסיק ונעלם”.

וזו אחת ההתכתבויות בין הצדדים שהוצגו לשופט:
“האם: הילדה חולה מאודדד אנחנו הולכים לבית חולים אם זה מעניין אותך.
הנתבע: מה קרה מה יש לה.
האם: מקיאה שילשולים חום גבוה יאמאא כול הלילה היינו במיון לא אוכלת כלום לא יודעת מה עובר עליה.
האב: ומה אמרו לך מה יש לה.
האם: וירוס. נתנו מלא תרופות.
הנתבע: תשמרי עליה”.

***

השופט הביא ציטוט מתוך פס”ד של ביהמ”ש העליון על כך שפס”ד לאבהות נושא בחובו “השלכות ותוצאות מעבר לקביעה זו עצמה ומעבר לזכויות וחובות שבין הקטין לבין מי שהוכר או הוצהר כאביו, ואם כי מרבית הסכסוכים, אשר באים לפני בתי המשפט, מתמקדים בעיקר בשאלת הסטטוס של הקטין ובעניין המזונות, להם הוא זכאי מאביו, הרי מעבר לכך כרוכות בהכרת האבהות בעיות נוספות, הנגזרות מעצם ההכרה כי פלוני הוא אביו של הקטין, ובין היתר לענייני ירושה, אפוטרופסות, אימוץ, כשרות יוחסין וכדומה עניינים” (ע”א 431/80 גד רוזנברג נ’ קרן חזן, פ”ד לה(2) עמ’ 742).

מידת ההוכחה הנדרשת בתביעת אבהות היא זו הנהוגה במשפט האזרחי, כלומר השופט בודק את מאזן ההסתברויות, ואין על התובע להוכיח את תביעתו מעבר לספק סביר. בנסיבות אלה פסק השופט כי הנתבע הוא אבי הילדה.

נדחתה תביעת נזיקין של אישה נגד
בעלה שסירב להמשיך בטיפולי פוריות

פסק דין מיום 14.5.20 של בית המשפט למשפחה בתל אביב
תלה”מ 44073-04-17, השופטת ורד שביט פינקלשטיין

מאת עו”ד בני דון-יחייא

הצדדים עברו במשך ארבע שנים טיפולי פוריות שנכשלו. עשרה ימים לפני המועד שנקבע לצורך השתלת עוברים ברחמה של האישה התובעת (מזרעו של הבעל הנתבע ומתרומת ביציות מחו”ל) חתמו הצדדים על בקשה משותפת לגירושין בשל משבר עמוק שחל ביחסיהם.

יומיים לפני הטיפול החליפה האישה את הצילינדר בבית ולא איפשרה לבעלה לחזור לדירה המשותפת. הוא הודיע לה באותו יום על הפסקת הליך ההפריה והגיש לביה”ד את בקשת הגירושין המשותפת. בשלב מאוחר יותר חזרה בה האישה מהסכמתה להתגרש.

האישה הגישה תביעה נזיקית נגד הבעל ותבעה 500,000 ש”ח בשל נזקים שלטענתה נגרמו לה כתוצאה מסירובו להמשיך בטיפולי הפוריות.

התביעה נידחתה ברובה. השופטת ורד שביט פינקלשטיין כתבה כי הפסיקה קבעה שהסכם להבאת ילדים לעולם במסגרת טיפולי פוריות והליכי הפריה חוץ גופית מהווה “חוזה רופף” (על סוג זה של הסכם נכתב בפסה”ד בתמ”ש 18103-04-15). ההתייחסות המשפטית להסכם כזה היא סלחנית בכול הנוגע לזכות החרטה של אחד מבני הזוג. זו התייחסות הדומה בפסיקה כלפי תביעות בשל הפרת הבטחת נישואין.

***

האם ניתן לחייב בפיצויים צד שהפר הבטחה לטיפולי פוריות בשל ההפסדים הכספיים, שנגרמו לצד השני עקב הסתמכותו על ההבטחה, ועבור ההוצאות שהוציא מכוח הסתמכות זו? זו השאלה שפסה”ד דן בה.

“הוכח כי ההסכמות בין הצדדים להביא יחדיו ילד לעולם”, כתבה השופטת, “היו בתוקף כל עוד הצדדים היו במערכת זוגית וניהלו תא משפחתי שלם ולא כבני זוג פרודים. ביהמ”ש שוכנע מהראיות כי בשלב שבו הודיע הנתבע למכון על הפסקת התהליך, מערכת היחסים של הצדדים הגיעה לסיום סופי כטענת הנתבע”.

לפיכך קבעה השופטת כי זכותו של צד, שהיה במערכת זוגית שלא צלחה, שלא להמשיך ולנסות להביא ילד משותף לתוך המערכת שהגיעה לסיומה בהחלטה משותפת להתגרש.

עוד כתבה השופטת: “בנסיבות העניין, בעיתוי שבו הודיע הנתבע על ביטול הטיפול והקפאת העוברים, היתה זו זכותו הלגיטימית לבחון מחדש את היחסים בין הצדדים לאור המשבר העמוק שנוצר ולשקול האם ברצונו להביא עם התובעת ילד משותף בנסיבות אלה. הנתבע עשה בחירה מושכלת ואף הקפיא את העוברים למקרה שמצב היחסים בין הצדדים ישתנה, אולם בפועל זה לא קרה והפרידה הפכה לסופית”.

לפיכך אין לראות בהתנהגותו של הנתבע משום עוולה נזיקית שיש לבוחנה בראי דיני הנזיקין הקלאסיים של הפרת חובת זהירות ונזק שנגרם כתוצאה מהתרשלות. שכן, זכותו של אדם לבחור שלא להיות הורה בטרם נולד ילד לעולם ובטרם החל היריון. אין מקום להעניש את הנתבע על כי החליט שלא להיות הורה לילד משותף עם התובעת לנוכח הסכסוך העמוק שפרץ ביניהם.

***

השופטת הביאה מפסיקת ביהמ”ש העליון על כך שהמשפט מכיר כי בעניינים מסוימים, שמקורם ביחסים בין בני זוג, אל לו למשפט להתערב. זאת משום שאין ביכולתו לספק מזור לרגשות הפגועים או לתת תרופה לאכזבתו של אדם מהתנהלותו של בן זוגו. לא כול דבר במשפט הינו בר פיצוי ובר תביעה, בדיוק כפי שבני זוג בהליך גירושין אינם יכולים לתבוע נזקים נפשיים על כי ציפיותיהם לא התממשו והם נאלצו להתגרש.

עוד קבעה השופטת שאין לפסוק לתובעת פיצויים בשל “הפרת הבטחת הורות”. עילת זו טרם הוכרה בפסיקה, וההיקש שעשתה התובעת מכוח העילה של הפרת הבטחת נישואין הוא מכוח עילה חוזית בלבד ולא נזיקית. משמע, יש מקום לפיצויים רק בשל ההוצאות שהוצאו.

***

כן נדחתה ברובה עתירת התובעת לקבל פיצויים כספיים עבור הטיפולים וההוצאות שהוציאה במהלך ארבע שנות טיפולי הפוריות. השופטת כתבה כי מדובר בקידום פרויקט משותף של שני הצדדים להבאת ילד לעולם, כשכול צד תרם את חלקו.

עוד נקבע בפסה”ד כי אין לקבל את הטענה שהתובעת שילמה על הטיפולים ממקורותיה, כשם שלא ניתן לקבל טענות של עריכת “פנקסנות” בהוצאות והכנסות של בני זוג נשואים כשמתגלע קרע ביניהם. כשלון הטיפולים ומפח הנפש שנגרם לתובעת אינם באשמת הנתבע. אין לחייבו משם שהטיפולים לא צלחו.

ואולם, בכול הנוגע לטיפול האחרון, אף שהוא מומן על ידי הורי התובעת, ביהמ”ש מצא לחייב את הנתבע להשתתף בעלות מסוימת שלו. זאת לנוכח התנהלותו והעיתוי שבו ניתנה הודעתו על הפסקת הטיפול באופן שמנע החזר כספי בגין הטיפול שלא יצא לפועל. ביהמ”ש התרשם כי “בזמן אמת” הנתבע התנהג באדישות מסוימת לאפשרות לקבל החזר כספי ולא עשה מאמץ מינימלי או סביר כדי לבחון אפשרות זו בפועל.

לפיכך חייבה השופטת את הנתבע להשיב לתובעת 22,000 ש”ח, מחצית מסכום ההחזר הכספי שלו היתה זכאית לו היה הנתבע מודיע למכון קודם לכן על הפסקת הטיפול. שכן אין הצדקה שהתובעת (או הוריה) ישאו בנזק הישיר שנגרם בגין ביטול הטיפול האחרון בעיתוי שבו בוטל וכן מתוך אחריות ומחויבות משותפת של שני הצדדים יחדיו לנזק הכספי שנגרם בפועל.

אישה זכתה במחצית דירה
שבעלה קיבל בירושה ובמתנה

פסק דין מיום 28.7.20 של בית המשפט המחוזי בתל אביב
עמ”ש 62688-12-19, השופטים שוחט, רביד ושילה

מאת עו”ד בני דון-יחייא

אישה תבעה בבית המשפט למשפחה פסק דין הצהרתי שיקבע כי מחצית הדירה הרשומה על שם בעלה שייכת לה. היא זכתה למרות שאת הדירה קיבל הבעל מחצית בירושה מאביו ומחצית במתנה מאימו. ערעור הבעל לבית המשפט המחוזי נדחה.

מדובר בדירה המכונה בפסיקה “נכס חיצוני לנישואין”, שלפי סעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג שייך לבעלים הרשום שלו. ולכן על האישה היה מוטל הנטל להוכיח “כוונת שיתוף ספציפי” בדירה כדי לזכות במחציתה. הפסיקה דורשת הוכחת נסיבות עובדתיות שמהן ניתן להסיק על רכישת זכויות באותו נכס חיצוני. פסיקת ביהמ”ש העליון קבעה שעל התובע להוכיח קיומו של “דבר מה נוסף”, מעבר לחיי נישואין ממושכים (על מושג זה יורחב בהמשך).

שופט ביהמ”ש למשפחה קבע בהסתמך על פס”ד של ביהמ”ש העליון בתיק רע”א 8256/99:

“עלה בידי התובעת להוכיח, שקיים ‘דבר מה נוסף’ מעבר לחיי נישואין ממושכים. הדברים קל וחומר שעה שבדירת מגורים יחידה עסקינן. נחה דעתי שהתנהלות הצדדים משך 25 שנות נישואיהם, הן בנוגע לדירה והן במישורים אחרים של חייהם, מעידה באופן ברור על הסכמה לפיה הדירה היא נכס משותף. הסכם זה, שנכרת כפועל יוצא מהתנהגות הצדדים במהלך נישואיהם, עולה בקנה אחד עם עקרונות של שוויון, צדק חלוקתי ותום לב, שהינם חלק בלתי נפרד מהחוזה הזוגי הכולל”.

***

את מסקנתו ביסס ביהמ”ש למשפחה בין השאר על השקעה מהותית של הצדדים בדירה, שהיא ראיה ברורה לקיומו של הסכם שיתוף, על משך הנישואין הממושך ללא פירוד בדירת מגורים יחידה של בני הזוג שבה התגוררו במהלך כול שנות הנישואין ובה גידלו את שני ילדיהם.

כן הוכח שהצדדים קיימו משק בית משותף: היה להם חשבון בנק אחד שבאמצעותו התנהלו ואליו הופקדו הכנסותיהם מעבודתם ומכול מקור אחר, לרבות תגמולי ביטוח בסך 329,000 ש”ח שקיבלה האישה בשל מחלת סרטן.

בנוסף הפקידו הצדדים לחשבון גם את דמי השכירות שהתקבלו מהשכרת הדירה בתקופה שבה שהתה המשפחה בחו”ל.

***

בערעור טען הבעל כי ההשקעות בשיפוץ הדירה היו זניחות במהלך השנים ונעשו בכספי אימו. ולכן, כשמקור כספי השיפוץ “חיצוני”, יהא היקפו אשר יהא, אין לראות בכך השקעה משותפת. לפיכך, לדברי הבעל, שגה ביהמ”ש למשפחה כשראה בהשקעה זו את אותו “דבר מה נוסף” שדרוש לצורך הוכחת שיתוף ספציפי בדירה.

פסה”ד בערעור הזכיר את פסה”ד ברע”א 8672/00 אבו רומי נ’ אבו רומי (פ”ד נו(6) עמ’ 175) שבו נקבע כי לצורך הוכחת הנסיבות המיוחדות, המביאות למסקנה כי היתה “כוונת שיתוף ספציפי” בדירה, יש לפרש את הדינים הכלליים באופן מרחיב וליברלי. וביתר שאת יש להקל כשמדובר בדירת המגורים, בוודאי כשהיא מהווה את הנכס היחיד או העיקרי של בני הזוג.

השופט שילה כתב כי לפי פסיקת ביהמ”ש העליון, הראיות להוכחות השיתוף הספציפי קשורות לדירת המגורים עצמה (אופן קבלתה והתנהלות בני הזוג בקשר אליה) ולאורך ואורח חיי הנישואין של בני הזוג. יש להבחין, מבחינת נטל ההוכחה, בין דירת מגורים שהובאה לנישואין על ידי אחד מבני הזוג לבין דירת מגורים שהתקבלה במתנה או בירושה במהלך הנישואין.

כן יש להוכיח קיומה של זיקה כלכלית, מתוך נכסי המאמץ המשותף ובמהלך חיי הנישואין, בנוגע לדירה, שיש בה כדי ללמד על תרומה משמעותית של בן הזוג הבלתי רשום בה. דוגמה לכך היא החזרי משכנתא, תוספת בנייה מהותית או שיפוץ מסיבי בדירה.

עוד יש לבחון התנהלות ספציפית של בני הזוג, בפרט בן הזוג הרשום, שיש בה כדי ללמד, מפורשות או מכללא על דרך של התנהגות, על כוונה לשתף את בן הזוג הבלתי רשום בזכויות בה.

***

אשר לאורך ואורח חיי הנישואין, כתב השופט שילה, יש לבחון את אורך חיי הנישואין עד למשבר, האם שררה אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף, התנהלות הצדדים במהלך החיים המשותפים, להבדיל מעת פרוץ המשבר, לגבי הנכסים החיצוניים של אחד מהם ושילובם בנכסי התא המשפחתי.

רשימת סימנים זו אינה רשימה סגורה ואין מדובר בסימנים מצטברים. כך למשל, העובדה שדירת המגורים התקבלה במתנה או בירושה במהלך חיי הנישואין מאבדת ממשקלה, מבחינת נטל ההוכחה, ככול שאורך חיי הנישואין, מהמועד שבו התקבלה דירת המגורים במתנה או בירושה ועד למשבר, ארוך יותר.

כך גם בנוגע להיקף התרומה מתוך נכסי המאמץ המשותף: ככול שחיי הנישואין ארוכים יותר ומצביעים על אווירת שיתוף, המשקל שיש לתת לגובה המצטבר של החזרי המשכנתא או להיקף השיפוץ נמוך יותר.

***

בכתב התביעה טענה האישה כי הכספים שבהם בוצעו השיפוצים בדירה היו שייכים לתא המשפחתי. לטענת הבעל היו אלה כספים ייעודיים שנתנה לו אימו במהלך השנים. פסה”ד קבע כי אין סתירה בין השניים: בשנות הנישואין העבירה האם לחשבון המשותף כספים בהיקפים שונים. לכן כספים אלה לא נועדו לשיפוץ הדירה דווקא אלא לסייע לחיי הצדדים. ראיה לכך: כספים הופקדו גם בשנים שבהן לא בוצעו שיפוצים. הבעל הודה כי אימו עזרה להם שאם לא כן “היינו מתמוטטים כלכלית”.

כתב השופט שילה: “לכן אין לראות את הפקדות הכספים כסיוע אישי של האם לבנה אלא כסיוע לתא המשפחתי כדי למנוע את התמוטטותו. קביעה עובדתית זו תואמת את החזקה שסיוע כספי שנותנים הורים לבנם או לבתם בחיי הנישואין ניתן לשני בני הזוג”.

השופטים דחו את טענת הבעל כי ללא תשלומי האם לא היה בידי הצדדים לבצע את השיפוצים. הם קיבלו את עדות האישה שאף ללא תשלומים אלה היו מבוצעים שיפוצים ולשם כך יתכן שבני הזוג היו משנים את התנהלותם הכלכלית או שהיו מוכרים את הדירה.

הערעור נדחה והבעל המערער חוייב לשלם לאשתו הוצאות בסך 20,000 ש”ח.

בעל חוייב להתגרש
בשל גידול וצריכת בסמים

פסק דין מיום 15.6.20 של בית הדין הרבני בתל אביב
תיק ‏1165848/11
הדיינים הרב יצחק מרוה, הרב רפאל זאב גלב והרב שמעון לביא

מאת עו”ד בני דון-יחייא

ביה”ד חייב בעל לשעבר לשלם לגרושתו את כתובתה בסך 180 אלף ש”ח. הסכסוך המשפטי התחיל בתביעת גירושין שהגישה האישה אשר בה דרשה להתגרש ואת כתובתה. לפני כן ביקשה מבעלה לעזוב את הבית. הוא הסכים ואחר כך הצדדים התגרשו.
תביעת הכתובה התקבלה. בפסה”ד כתבו הדיינים: “הגירושין באו מצידו של הבעל שהמיט אסון על חיי הנישואין בעקבות אלימותו, נטילת סמים באופן קבע וגידולם בבית תוך כדי הפרה בוטה של החוק ורמיסת כל זיק של תקווה לניהול חיים תקינים עם אשתו ובתו”.
בעת הנישואין הבעל לא הסכים להפסיק עם צריכת הסמים וללכת לטיפול, ובנסיבות אלה, אף שהאישה היא שתבעה להתגרש, הוא חוייב לשלם לה את הכתובה. בפסה”ד כתבו הדיינים כי הבעל לא הצליח להוכיח כי קיימת עילה הפוטרת אותו מתשלום זה.
האישה טענה כי הבעל רכש ארון ייחודי לצורך גידול הידרופוני של מריחואנה. בדיון הודה הבעל כי הוציא אלפי שקלים בחודש אבל אמר שמדובר בגידולי ירקות ופירות, בעיקר תותים ועגבניות שרי. הדיינים דחו את גירסתו וכתבו שהיא “מעלה גיחוך ואיננה ראויה לתגובה”. עוד נכתב בפסה”ד שהבעל לא עבד באופן תדיר “והיה יושב בטל ומכלה את ממונו”.
בנוסף האמינו הדיינים לאישה שסיפרה כי סבלה מאלימותו הפיזית והמילולית של בעלה בשל התמכרותו לסמים והדבר אף סיכן אותה ואת בתם. כן איים עליה. בין השאר הציגה מיסרון ששלח לה: “אני אקח לך את החיים”.

***

הבעל הודה שלעיתים האישה נתנה לו ג’וינט והם עישנו יחדיו אך לא היה זה באופן קבוע. האישה טענה כי הוא כן עישן בקביעות והוציא על סמים 500 ש”ח בשבוע. הוא סירב להצעת עורך הדין של האישה להיבדק במכונת אמת על צריכת הסמים.
כדי להדוף את תביעת הכתובה הציג הבעל לביה”ד התכתבויות ארוטיות של אשתו עם חבר שלה בעבר והאשים אותה בקשר פסול איתו. הדיינים כתבו על כך:
“סגנון החיים המתירני של בני הזוג כלל התכתבויות גם בדברים שהצנעה יפה להם, אך הדברים לא נעשו בהיחבא ‘מאחרי גבו’ של הנתבע אלא בריש גלי. על אף שהתנהגות שכזו רחוקה עד מאוד מהדרך הנאותה ומן הצניעות הרצויה, ביה”ד סבור שאין בזה בכדי להטיל על התובעת את האחריות לפירוק הנישואין ולערער על מחוייבותו של הנתבע לכתובתה לאור סגנון חייהם המתירני”.

***

לביסוס חיוב הבעל להתגרש ציטטו הדיינים מדברי אחד מגדולי הפוסקים, התשב”ץ:
“עוד שאלת: אישה שבעלה מצער אותה הרבה, עד שמרוב הצער היא מואסת אותו, והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות, וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים, והיא אינה יכולה לבוא לבית דין מפני שאחד מבעלי ההוראה הפחידה, שאם תשאל כתובתה בבית דין שתפסיד אותה. הודיענו מהו הדין בזה.
תשובה: קרוב הדבר בזה שיוציא וייתן כתובה, שכתוב ‘לחיים ניתנה ולא לצער’ ” (מסכת כתובות סא, ב. האמירה מבוססת על פסוק מפרשת בראשית על חווה: “כי הוא היתה אם כל חי”).
אשר לחיוב בכתובה קבעו הדיינים כי חיובו של כול בעל בכתובת אשתו “מובן מאליו” כול עוד לא הוכיח הבעל קיומה של עילה הלכתית ברורה הפוטרת אותו מתשלום הכתובה.
הנתבע חוייב בכתובת התובעת בסך 180,000 ש”ח. בשל מצבו הכספי הקשה קבעו הדיינים שישלם 80,000 ש”ח בתוך 30 יום ואת היתרה בסך 100,000 ש”ח ב-50 תשלומים חודשיים.