חידושי פסיקה

נדחו תביעות של שתי נשים 
להכיר בהן כידועות בציבור של מנוח אחד

פס"ד מיום 23.11.17 בבית המשפט למשפחה בתל אביב

 

ילדיו של מנוח הגישו בקשה להוצאת צו ירושה. הוגשה התנגדות לבקשה על ידי בנותיה של אישה, שטענו כי אמן המנוחה היתה ידועתו בציבור של המנוח והתגוררה איתו 20 שנה עד למותו.

 

בנות של אישה נוספת הגישו אף הן התנגדות לבקשה לצו ירושה בטענה שאף אמן המנוחה היתה ידועה בציבור של המנוח. הן הגישו גם בקשה לקיום צוואת המנוח: מסמך בכתב יד שלפיו המנוח מוריש לאמן את כל עזבונו.

 

השופטת גליק דחתה את הבקשה לקיום הצוואה נוכח מסקנת מומחית לכתב יד כי מדובר במסמך מזויף. המומחית לא נחקרה כלל, ולפיכך חוות דעתה לא נסתרה.

 

ביהמ"ש דחה גם את שתי ההתנגדות להוצאת צו ירושה שיקבע כי ילדי המנוח הם יורשיו היחידים, וזאת בהסתמך על סעיף 55 לחוק הירושה. סעיף זה קובע כי אם בני זוג חיים חיי משפחה במשק בית משותף ובשעת מותו של אחד מהם אף אחד לא היה נשוי לאחר, "רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על פי דין אילו היו נשואים זה לזה."

 

השופטת גליק קבעה כי סעיף 55 שולל אפשרות של שתי בנות זוג למנוח אחד, וכך גם מחייבים כללי הפרשנות התכלית וכוונת המחוקק. עצם הטענה, נאמר בפסה"ד, שלאדם אחד היו בעת ובעונה אחת שתי בנות זוג, פוסלת את שתיהן מהיותן "בן זוג" במשמעות סעיף 55.

 

"לא סביר," כתבה השופטת, "שאדם התגורר בעת ובעונה אחת בשני מקומות שונים, ובה בעת ניהל 'חיי משפחה' בשני בתים שונים."

 

לטענת המתנגדות, המנוח היה "גבר של מספר נשים" וניהל שתי מערכות יחסים מקבילות בו זמנית. "מערכות יחסים," נאמר בפסה"ד, "אינם חיי משפחה, כפי שרומן חולף אינו קיום חיי משפחה. זוג הוא צמד, והיות אדם 'בן זוג' במשמעות סעיף 55 לחוק הירושה הוא היותו אחד מצמד."

 

גם מן ההיבט העובדתי דחה ביהמ"ש את ההתנגדויות לצוואה לאחר שמצא כי אישה אחת לא התגוררה כלל עם המנוח, ואילו השנייה נפרדה ממנו זמן רב לפני מותו. היא נותרה להתגורר בבית המנוח מספר ימים בשבוע בהסדר שלפיו היתה עוזרת בית, ולכן לא ניהלה איתו משק בית משותף, כנדרש בסעיף 55 לחוק הירושה.

 

ביהמ"ש ראה בהתנגדויות טענות סרק חסרות תום לב ולפיכך חייב את המתנגדות בסכום הוצאות חריג לטובת ילדי המנוח: 100 אלף ש"ח.

(תיק עיזבון 31851-07-15, השופטת שפרה גליק)

אישה חוייבה להתגרש לאחר 18 שנים
 ללא יחסי אישות

פס"ד מיום 29.9.17 של בית הדין הרבני בפתח תקווה

 

הבעל הגיש תביעת גירושין. האישה תבעה שלום בית. ביה"ד חייב את האישה להתגרש משהתברר כי בני הזוג לא קיימו יחסי אישות 18 שנים בשל סירוב האישה.

 

"מדובר במקרה לא שגרתי," נכתב בפסה"ד, שכן הצדדים משתייכים למגזר החרדי, נשואים כ-35 שנים ולהם 6 ילדים בגירים. שניהם הודו כי כ-15 שנים ישנו באותו חדר בלא שקיימו כלל יחסי אישות.

 

לטענת הבעל, הוא הפציר באשתו פעמים רבות לקיים יחסים והיא סירבה עד שהתייאש והפסיק לבקש. בנוסף טען כי היא נהגה כלפיו באלימות פיזית, השפילה וקיללה אותו. משבגרו הילדים הוא עזב את הבית ורוצה להתגרש.

 

האישה הכחישה את טענות בעלה וטענה כי שורש הבעיה היא התמכרותו "לתאוות האינטרנט". היא אמרה שאינה רוצה להתגרש בגלל הילדים, ולא הזכירה כל טענה הקשורה ליחסים עם בעלה.

 

ביה"ד הסתמך על פס"ד של ביה"ד הרבני הגדול במקרה דומה, שבו נכתב: "מתקבל הרושם כי לא נשאר לאישה שום יחס חיובי כלפי בעלה ולא קיים עוד אצלה כל קשר נפשי אליו ואינה מעוניינת בבעלה בתור שכזה כלל. ואם כך, הרי ההסבר היחידי שיש לתת לסירובה של האישה להגיע לידי הסדר סופי של פירוד הוא לכאורה רק נקמנות גרידא, בחינת 'תמות נפשי עם פלישתים', ותו לא."

 

הדיינים כתבו כי התרשמו שכך הם פני הדברים גם במקרה שבפניהם: "לאישה אין כל יחס רגשי לבעל, ובוודאי אין לה כל קשר נפשי אליו זה שנים."

 

הדיינים קיבלו את גירסת הבעל על היעדר יחסי אישות 18 שנים, והסיקו מכך שהאישה "מרדה בבעל ומאסה בו ללא אמתלה מבוררת עוד קודם לנושא האינטרנט הפרוץ." כן ביססו  את פסקם על התנהגותה ויחסה של האישה כלפי בעלה.

(תיק ‏ 1098104/2, הרב אריאל ינאי, הרב דוד בר שלטון, הרב אלון אבידר)

אם חוייבה בהוצאות גבוהות
משום שגרמה לניכור הורי

פס"ד מיום 1.6.17 של בית הדין הרבני בנתניה

 

"התיק שלפנינו הוא המקרה החמור ביותר שראה בית דיננו במשך שנים רבות של סרבנות קשר והסתה של אם בממדים מזעזעים, אשר גרמה בהתנהלותה כ'אם בישראל' להרס ופגיעה נפשית בילדיה, כאשר חיבלה במזיד ובלב אטום יחסי ילדיה עם אביהם עד כדי הצורך בטיפולים פסיכיאטריים."

 

כך כתבו הדיינים בפתח פסה"ד והוסיפו: "ביה"ד מבהיר לכל החפץ בבריאות נפש ילדיו לראות בפס"ד זה אות אזהרה ולימוד השכל עד היכן יכול סכסוך בין הורים לדרדר ילדים שהם נפשות רכות ואומללות הנרמסות ברגל גסה בלב אטום המונחה ע"י אינטרס צר ונקמני, כאשר הילדים הופכים לנשק בידי מי מההורים במלחמתו העקובה מדם בהורה השני."

 

במהלך הדיונים חייבו הדיינים את האם לשלם לאב על כל מפגש עם ילדיו שלא יתקיים 750 ש"ח, ולאחר מכן הגדילו את הסכום ל-1,000 ש"ח. בסופו של דבר הגיע חיובה לסך 25,750 ש"ח. כן הטיל עליה ביה"ד לשלם למדינה 29,500 ש"ח בשל הפרות החלטותיו.

 

לצדדים שני ילדים קטינים. הם התגרשו לפני 6 שנים אבל המשיכו להתגושש ביניהם בנושא הסדרי השהות והמשמורת. ביה"ד הזמין חוו"ד מ"מכון שלם" שערך מבחנים פסיכודיאגנוסיים לבני הזוג. גם מטפלת מקצועית פרטית מונתה לבדוק את הסכסוך לצד הלשכה לשירותי רווחה. כולם דיווחו שהאם מסרבת לשתף פעולה וברור להם כי היא מסיתה את הילדים באביהם.

 

במהלך הדיונים השמיע האב הקלטות של הילדים במפגשיהם איתו. בין השאר הם הטיחו בו: "כל מילה שאתה אומר זה שקר, אנחנו לא אוהבים אותך, איזה אבא טמבל, אתה עלוב, אתה שונא אותנו, עוף מפה, נראה אותך בעוד מיליארד שנים, אם אין לך כנפיים אז לך ברגל."

 

הדיינים קבעו תחילה כי האב יקבל את הילדים פעמיים בשבוע כולל לינה אחת בביתו וכן כל סוף שבוע שני. לאחר שהאם מנעה מפגשים אלה, הרחיב ביה"ד את הסדרי הראייה, אך הניכור נמשך.

 

בממצאי הבדיקה נכתב בין השאר כי האם מהווה סמכות משמעותית לילדים והם רוצים להיות בקרבתה, אך היא אינה ערנית לצרכיהם הרגשיים וההתפתחותיים.  על האב נכתב שיש לו יכולת ליצור יחסים טובים עם הילדים, אבל נמצא במצב קשה של משבר ואבל על פירוק התא המשפחתי, דבר שמשפיע עליו במיוחד "לאור אישיותו שהיא יותר תלותית מאישיותה של האם."

 

הדיינים הסיקו כי האם נוהגת באובססיוויות, רואה באב אדם מסוכן לילדים "עד כדי כך שאפילו אבחון מקצועי לא ישכנע אותה אחרת ואף לא תכיר בתוצאותיו."

 

ביה"ד קרא לגורמי הרווחה לבדוק בדחיפות האם יש להוציא את הילדים מידי האם ולהעבירם למקום בטוח כדי שלא ימשיכו להיפגע נפשית מהימצאותם ברשותה.

 

(תיק 292687/2, הדיינים שניאור פרדס, מיכאל עמוס וחיים ו' וידאל)