חידושי פסיקה

נדחתה טענה של בן שאביו הבטיח לו 
בעל פה כי יוריש לו מיליון וחצי ש"ח

פס"ד מיום 24.1.18 בבית המשפט למשפחה בבאר שבע


אלמנה הגישה לקיום צוואה שהותיר בעלה. בנו של המנוח מנישואיו הראשונים, שלא ירש דבר בצוואה, התנגד לקיום הצוואה. טענתנו: אביו שכח שכתב צוואה זו לפני כעשרים שנה. שנים רבות מאוחר יותר, לפני פטירתו, ביקש לכפר על כך שנטש המתנגד ואת אחותו כשהיו ילדים אחרי שהתגרש מאימם.

 

המתנגד הוסיף כי אביו רצה להודות לו על עזרתו הרבה בהגיעו לזיקנה ולכן ביקש לפצות אותו ולהעביר לו זכויות בדירה. אבל כשהתברר לו שהדירה רשומה על שם אשתו, הבטיח לבן שיעביר לו מיליון וחצי ש"ח.

 

המתנגד טען שזה היה רצונו האחרון של אביו, ורצון זה יש לכבד. את טענתו ביסס הבן על שיחה שהקליט עם אביו. הבן טען עוד שאביו התכוון לכתוב צוואה חדשה שבה יוריש לו את הכספים שהבטיח, אבל אשתו סירבה לשתף פעולה, שכן הצוואה היתה צוואה הדדית יחד איתה. האישה לא הגיעה לפגישה במשרדו של עורך דין, שאביו קבע איתו פגישה במטרה לכתוב צוואה חדשה.

 

המתנגד עתר לפסוק כי יינתן לו מיליון וחצי ש"ח מכספי העיזבון, או שיינתן צו ירושה, שבו הוא יהיה אחד היורשים.

 

האלמנה טענה מנגד כי בעלה השמיע באוזני המתנגד הבטחות שלא התכוון אליהן. לו רצה להוריש לו כסף, יכול היה לכתוב צוואה ללא שיתופה, או לתת לבן את הכסף בחייו, שכן היה לו חשבון משלו ולא היה זקוק להסכמתה.

 

השופט דחה את ההתנגדות ואישר את קיום הצוואה. "נקודת המוצא היא שהצוואה משקפת את רצון המצווה", כתב. "ניתן לתקוף צוואה על סמך העילות הנקובות בחוק הירושה, שהן רשימה סגורה של עילות לביטולה של צוואה". אין בחוק עילה לפסול צוואה "משום שאיננה משקפת את רצון המנוח". עוד כתב השופט כי נקודת המוצא לבחינת רצונו של המצווה היא מועד עריכת הצוואה.

 

השופט הוסיף כי חוק הירושה קובע מסגרת נוקשה בכל הנוגע לעילות המאפשרות לפסול הצוואה, וכך  גם בכל הנוגע לאופן הציווי בעל פה. ציווי כזה מוסדר בסעיף 23 לחוק, המדבר על צוואת "שכיב מרע" – "מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות".

 

מסקנת השופט: דבריו של המנוח, כפי שהוקלטו, אינם מהווים צוואה בעל פה "גם אם הייתי מניח שזה היה אומנם רצונו".

(השופט בן שלו, ת"ע 68463-01-17)

 

הדירה תחולק בשווה בין בני הזוג
למרות שהורי הבעל השקיעו בה יותר כסף

פס"ד מיום 6.11.17 בבית הדין הרבני בחיפה


לאחר 3.5 שנות נישואין הגישה אישה תביעת גירושין וכרכה לה את נושא הרכוש. עיקר המחלוקת: חלוקת הזכויות בדירת הצדדים הרשומה ע"ש הצדדים בשווה. 2/3 ממימון הדירה מקורם מהורי הבעל וה-1/3 הנוסף מומן במשכנתא שנטלו בני הזוג.

 

הבעל טען שיש להחזיר להוריו את השקעתם בדירה. בית הדין דחה את תביעתו ופסק כי הרישום בטאבו הוא הקובע. הכספים שהורי הבעל נתנו הם מתנה חלוטה, ו"מתנה שניתנה לאוהב ולאחר מכן נהפך לשונא, אין המתנה חוזרת."

 

עוד נאמר בפסק הדין כי הלכה זו, שדירה נרשמת בטאבו על שם שני בני הזוג היא בבעלותם המשותפת, חלה גם בדירת מגורים וגם בדירה להשקעה.

 

הדיינים ציינו כי הרישום בטאבו "מקובל בכל קנה מידה חוקי והלכתי, וכל תוקף עיסקה כלשהי נמדד אך ורק על פי הרישום בטאבו",  ולכן רישום זה מהווה "קניין מוחלט והווי מתנה חלוטה של צד הנותן כלפי משנהו".

 

פסק הדין ציין שייתכנו חריגים לכלל זה, ואז תמורת הדירה תחולק לפי השקעת הצדדים בדירה בעת רכישתה. בין השאר כאשר הדירה לא נרשמה בטאבו על שם מקבל המתנה וכאשר הגירושין היו בשל מום חסר תקנה של הצד שנתן את המתנה.

 

בית הדין סקר שיטות הלכתיות אחרות בנושא זה, אך כאמור פסק כי הקובע הוא רישום הבעלות בטאבו. בין הדעות האחרות:

 

חלוקת שווי הדירה בעת רכישתה תהיה לפי השקעות הצדדים, אבל הרווחים בשל עליית שווי הדירה מאז הרכישה יחולקו בשווה. דעה אחרת בפסיקה הרבנית גרסה שדירת מגורים תחולק תמיד לפי השקעות הצדדים, אך דירה להשקעה תחולק לפי הרשום בטאבו.

כדאי לדעת כי אין לראות בפסק דין זה הלכה מחייבת, ויתכן כי בית דין אחר יפסוק באופן שונה.

 

(תיק ‏1097040/10, הדיינים אברהם מאיר שלוש, שמואל אברהם חזן ורפאל זאב גלב)

אם חוייבה בהוצאות גבוהות
משום שגרמה לניכור הורי

פס"ד מיום 1.6.17 של בית הדין הרבני בנתניה

 

"התיק שלפנינו הוא המקרה החמור ביותר שראה בית דיננו במשך שנים רבות של סרבנות קשר והסתה של אם בממדים מזעזעים, אשר גרמה בהתנהלותה כ'אם בישראל' להרס ופגיעה נפשית בילדיה, כאשר חיבלה במזיד ובלב אטום יחסי ילדיה עם אביהם עד כדי הצורך בטיפולים פסיכיאטריים."

 

כך כתבו הדיינים בפתח פסה"ד והוסיפו: "ביה"ד מבהיר לכל החפץ בבריאות נפש ילדיו לראות בפס"ד זה אות אזהרה ולימוד השכל עד היכן יכול סכסוך בין הורים לדרדר ילדים שהם נפשות רכות ואומללות הנרמסות ברגל גסה בלב אטום המונחה ע"י אינטרס צר ונקמני, כאשר הילדים הופכים לנשק בידי מי מההורים במלחמתו העקובה מדם בהורה השני."

 

במהלך הדיונים חייבו הדיינים את האם לשלם לאב על כל מפגש עם ילדיו שלא יתקיים 750 ש"ח, ולאחר מכן הגדילו את הסכום ל-1,000 ש"ח. בסופו של דבר הגיע חיובה לסך 25,750 ש"ח. כן הטיל עליה ביה"ד לשלם למדינה 29,500 ש"ח בשל הפרות החלטותיו.

 

לצדדים שני ילדים קטינים. הם התגרשו לפני 6 שנים אבל המשיכו להתגושש ביניהם בנושא הסדרי השהות והמשמורת. ביה"ד הזמין חוו"ד מ"מכון שלם" שערך מבחנים פסיכודיאגנוסיים לבני הזוג. גם מטפלת מקצועית פרטית מונתה לבדוק את הסכסוך לצד הלשכה לשירותי רווחה. כולם דיווחו שהאם מסרבת לשתף פעולה וברור להם כי היא מסיתה את הילדים באביהם.

 

במהלך הדיונים השמיע האב הקלטות של הילדים במפגשיהם איתו. בין השאר הם הטיחו בו: "כל מילה שאתה אומר זה שקר, אנחנו לא אוהבים אותך, איזה אבא טמבל, אתה עלוב, אתה שונא אותנו, עוף מפה, נראה אותך בעוד מיליארד שנים, אם אין לך כנפיים אז לך ברגל."

 

הדיינים קבעו תחילה כי האב יקבל את הילדים פעמיים בשבוע כולל לינה אחת בביתו וכן כל סוף שבוע שני. לאחר שהאם מנעה מפגשים אלה, הרחיב ביה"ד את הסדרי הראייה, אך הניכור נמשך.

 

בממצאי הבדיקה נכתב בין השאר כי האם מהווה סמכות משמעותית לילדים והם רוצים להיות בקרבתה, אך היא אינה ערנית לצרכיהם הרגשיים וההתפתחותיים.  על האב נכתב שיש לו יכולת ליצור יחסים טובים עם הילדים, אבל נמצא במצב קשה של משבר ואבל על פירוק התא המשפחתי, דבר שמשפיע עליו במיוחד "לאור אישיותו שהיא יותר תלותית מאישיותה של האם."

 

הדיינים הסיקו כי האם נוהגת באובססיוויות, רואה באב אדם מסוכן לילדים "עד כדי כך שאפילו אבחון מקצועי לא ישכנע אותה אחרת ואף לא תכיר בתוצאותיו."

 

ביה"ד קרא לגורמי הרווחה לבדוק בדחיפות האם יש להוציא את הילדים מידי האם ולהעבירם למקום בטוח כדי שלא ימשיכו להיפגע נפשית מהימצאותם ברשותה.

 

(תיק 292687/2, הדיינים שניאור פרדס, מיכאל עמוס וחיים ו' וידאל)

אישה חוייבה להתגרש לאחר 18 שנים
 ללא יחסי אישות

פס"ד מיום 29.9.17 של בית הדין הרבני בפתח תקווה

 

הבעל הגיש תביעת גירושין. האישה תבעה שלום בית. ביה"ד חייב את האישה להתגרש משהתברר כי בני הזוג לא קיימו יחסי אישות 18 שנים בשל סירוב האישה.

 

"מדובר במקרה לא שגרתי," נכתב בפסה"ד, שכן הצדדים משתייכים למגזר החרדי, נשואים כ-35 שנים ולהם 6 ילדים בגירים. שניהם הודו כי כ-15 שנים ישנו באותו חדר בלא שקיימו כלל יחסי אישות.

 

לטענת הבעל, הוא הפציר באשתו פעמים רבות לקיים יחסים והיא סירבה עד שהתייאש והפסיק לבקש. בנוסף טען כי היא נהגה כלפיו באלימות פיזית, השפילה וקיללה אותו. משבגרו הילדים הוא עזב את הבית ורוצה להתגרש.

 

האישה הכחישה את טענות בעלה וטענה כי שורש הבעיה היא התמכרותו "לתאוות האינטרנט". היא אמרה שאינה רוצה להתגרש בגלל הילדים, ולא הזכירה כל טענה הקשורה ליחסים עם בעלה.

 

ביה"ד הסתמך על פס"ד של ביה"ד הרבני הגדול במקרה דומה, שבו נכתב: "מתקבל הרושם כי לא נשאר לאישה שום יחס חיובי כלפי בעלה ולא קיים עוד אצלה כל קשר נפשי אליו ואינה מעוניינת בבעלה בתור שכזה כלל. ואם כך, הרי ההסבר היחידי שיש לתת לסירובה של האישה להגיע לידי הסדר סופי של פירוד הוא לכאורה רק נקמנות גרידא, בחינת 'תמות נפשי עם פלישתים', ותו לא."

 

הדיינים כתבו כי התרשמו שכך הם פני הדברים גם במקרה שבפניהם: "לאישה אין כל יחס רגשי לבעל, ובוודאי אין לה כל קשר נפשי אליו זה שנים."

 

הדיינים קיבלו את גירסת הבעל על היעדר יחסי אישות 18 שנים, והסיקו מכך שהאישה "מרדה בבעל ומאסה בו ללא אמתלה מבוררת עוד קודם לנושא האינטרנט הפרוץ." כן ביססו  את פסקם על התנהגותה ויחסה של האישה כלפי בעלה.

 

(תיק ‏ 1098104/2, הרב אריאל ינאי, הרב דוד בר שלטון, הרב אלון אבידר)

נדחו תביעות של שתי נשים 
להכיר בהן כידועות בציבור של מנוח אחד

פס"ד מיום 23.11.17 בבית המשפט למשפחה בתל אביב

 

ילדיו של מנוח הגישו בקשה להוצאת צו ירושה. הוגשה התנגדות לבקשה על ידי בנותיה של אישה, שטענו כי אמן המנוחה היתה ידועתו בציבור של המנוח והתגוררה איתו 20 שנה עד למותו.

 

בנות של אישה נוספת הגישו אף הן התנגדות לבקשה לצו ירושה בטענה שאף אמן המנוחה היתה ידועה בציבור של המנוח. הן הגישו גם בקשה לקיום צוואת המנוח: מסמך בכתב יד שלפיו המנוח מוריש לאמן את כל עזבונו.

 

השופטת גליק דחתה את הבקשה לקיום הצוואה נוכח מסקנת מומחית לכתב יד כי מדובר במסמך מזויף. המומחית לא נחקרה כלל, ולפיכך חוות דעתה לא נסתרה.

 

ביהמ"ש דחה גם את שתי ההתנגדות להוצאת צו ירושה שיקבע כי ילדי המנוח הם יורשיו היחידים, וזאת בהסתמך על סעיף 55 לחוק הירושה. סעיף זה קובע כי אם בני זוג חיים חיי משפחה במשק בית משותף ובשעת מותו של אחד מהם אף אחד לא היה נשוי לאחר, "רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על פי דין אילו היו נשואים זה לזה."

 

השופטת גליק קבעה כי סעיף 55 שולל אפשרות של שתי בנות זוג למנוח אחד, וכך גם מחייבים כללי הפרשנות התכלית וכוונת המחוקק. עצם הטענה, נאמר בפסה"ד, שלאדם אחד היו בעת ובעונה אחת שתי בנות זוג, פוסלת את שתיהן מהיותן "בן זוג" במשמעות סעיף 55.

 

"לא סביר," כתבה השופטת, "שאדם התגורר בעת ובעונה אחת בשני מקומות שונים, ובה בעת ניהל 'חיי משפחה' בשני בתים שונים."

 

לטענת המתנגדות, המנוח היה "גבר של מספר נשים" וניהל שתי מערכות יחסים מקבילות בו זמנית. "מערכות יחסים," נאמר בפסה"ד, "אינם חיי משפחה, כפי שרומן חולף אינו קיום חיי משפחה. זוג הוא צמד, והיות אדם 'בן זוג' במשמעות סעיף 55 לחוק הירושה הוא היותו אחד מצמד."

 

גם מן ההיבט העובדתי דחה ביהמ"ש את ההתנגדויות לצוואה לאחר שמצא כי אישה אחת לא התגוררה כלל עם המנוח, ואילו השנייה נפרדה ממנו זמן רב לפני מותו. היא נותרה להתגורר בבית המנוח מספר ימים בשבוע בהסדר שלפיו היתה עוזרת בית, ולכן לא ניהלה איתו משק בית משותף, כנדרש בסעיף 55 לחוק הירושה.

 

ביהמ"ש ראה בהתנגדויות טענות סרק חסרות תום לב ולפיכך חייב את המתנגדות בסכום הוצאות חריג לטובת ילדי המנוח: 100 אלף ש"ח.

 

(תיק עיזבון 31851-07-15, השופטת שפרה גליק)

הסכם ממון יחייב במקרים מסוימים
גם אם לא אושר בבית המשפט

פס"ד מיום 21.1.18 בבית המשפט למשפחה בירושלים


אישה הגישה תביעה וביקשה לפסוק כי מגיעה לה מחצית דירת המגורים שבעלה רכש לפני הנישואין בסך 700,000 ש"ח, שמתוכם 300,000 ש"ח מומנו באמצעות משכנתא. החזרי המשכנתא שולמו מאז נישואי הצדדים מחשבונם המשותף.

 

לפני הנישואים אישרו הצדדים הסכם ממון, הקובע כי הדירה לא תובא בחשבון לצורך איזון משאבים במקרה של גירושין. אבל אחרי הנישואין הם חתמו על הסכם נוסף, שבו נקבע כי האישה תיתן 100,000 ש"ח מכספים שחסכה לפני הנישואין לצורך פרעון המשכנתא על הדירה. בתמורה לכך היא תהיה זכאית לקבל מחצית משווי הדירה למטרת רכישת דירה אחת.

 

התובעת טענה כי למרות שההסכם השני לא אושר כדין, הוא מחייב משום שההתנהגות שלה ושל בעל מצביעה על כוונה מפורשת לראות בדירה נכס משותף.

 

הנתבע ביסס את טענתו על חוק יחסי ממון בין בני זוג, המחייב אישורו של ההסכם בביהמ"ש. השופט הכהן דחה את עמדת הנתבע והסתמך על פסיקה שפתחה פתח במקרים מסוימים להכיר בתוקפו של הסכם רכושי שלא אושר כדין מכוח עקרון תום הלב, ההשתק והמניעות.

 

השופט ציטט מתוך פסה"ד בענין רודן (ע"א 151/85), שבו נקבע כי צד שהמתנגד להסכם ממון משום שלא אושר נוהג שלא בתום לב בעת שהוא קיבל את היתרונות שההסכם העניק לו. צד שכזה מושתק ומנוע מלטעון כי ההסכם אינו מחייב בגלל שלא אושר כדין.

 

במקרה של רודן קבע ביהמ"ש העליון שהנתבעת מנועה מלעלות את הטענה שההסכם לא אושר לאחר שנהגה לפי ההסכם במשך 9 שנים, דבר המעיד שהיא הכירה בתוקפו. "העלאת טענה זו בשלב כה מאוחר", נאמר בפסה"ד, "הינה שימוש בזכות שלא בתום לב, דבר העומד בסתירה לסעיף 39 לחוק החוזים המטיל חובה לנהוג בתום לב לגבי השימוש בזכות הנובעת מהחוזה".

 

ברוח זאת פסק גם השופט רובינשטיין (בבע"מ 7734/06) שהסכם שלא אושר עשוי להיות תקף מכוח עקרון תום הלב אם הצדדים נהגו לפיו. "צד להסכם ממון חתום שלא הוגש לאישור לא יישמע בטענה של היעדר אישור לאחר שנהנה לאורך זמן מפירות הסכם".

 

עוד ביסס השופט הכהן את פסה"ד שלו על סעיף 5(א)  (3) לחוק יחסי ממון, הקובע כי "עם פקיעת הנישואים… זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששווים לא יאוזן ביניהם". משמע, החוק מכיר באפשרות שהצדדים יערכו הסכם בכתב שלא יאושר בפרוצדורה הקבועה בחוק לאישור הסכם ממון, והסכם זה יחייב אותם.

 

טעם נוסף לקבלת תביעת האישה מצא השופט הכהן בכך שהתנהלות הצדדים במשך השנים מוכיחה כי נוצרה ביניהם  "כוונת שיתוף ספציפי בדירה". בין השאר, הדירה שופצה ממקורות משותפים, החזר המשכנתא שולם מהחשבון המשותף. והעיקר – ההסכם השני, למרות שלא אושר, "משמש אינדיקציה לכוונת השיתוף".

 

השופט דחה את טענת הבעל כי ההסכם השני נחתם "תחת לחץ" וכי לאחר שחתם עליו הבין כי מדובר בהסכם מקפח. "אני מאמין לתובעת כי לאחר שהכסף הועבר להקטנת המשכנתא הנתבע נהג שלא בתום לב ולאחר שחתם על הסכם הממון סירב לאשרו", כתב השופט, והורה כי הדירה תימכר וכל צד יהיה זכאי למחצית תמורתה.

(השופט מנחם הכהן, תמ"ש 54093-03-16)

 

נקבעו הסדרי ראייה לאם לא ביולוגית
שנפרדה מבת זוגתה שילדה את הילדים

החלטה מיום 8.1.18 של בית המשפט למשפחה בחיפה

 

ביהמ"ש הורה על "כינון הסדרי ראייה" בין הנתבעת, בת הזוג לשעבר של התובעת, לבין בנה הביולוגי של התובעת, שנולד מספר חודשים לאחר פרידת בנות הזוג. לתובעת בן ביולוגי נוסף, שנולד בתהליך הפריה במהלך הקשר בין הצדדים, ובן זה אומץ על ידי הנתבעת.

 

לבקשת הנתבעת, שהיא האם הלא ביולוגית, החליט ביהמ"ש כי טובת שני הילדים מחייבת קשר ביניהם לבין הנתבעת כדי להמשיך את "הסיפור המשפחתי" שאליו נולדו הילדים וכדי לממש את הזכות ל"אחאות "בין הילדים.

 

בנות הזוג חיו ביחד. אחת מהן ילדה ילד בהליך הפרייה שאליו שתיהן פנו ביחד. הן רכשו מספר מנות של תרומת זרע מתורם אחד. לאחר מכן החלו השתיים בתהליך הפרייה נוסף. בין לבין נאלצה האישה שלא ילדה לעבור ניתוח לכריתת רחמה. לאחר מכן הרתה השנייה וילדה בן נוסף. הלידה היתה אחרי הפרידה.

 

במהלך ההיריון השני הגישו השתיים בקשה משותפת לאימוצו של הילד הראשון על ידי השנייה. צו האימוץ ניתן לאחר הפרידה.

 

ההחלטה נסבה על תביעת האם הביולוגית לקבוע כי המשמורת בילד הבכור תהיה לה בלבד וכי הנתבעת – בת זוגתה לשעבר – לא תהיה רשאית לפגוש את הבן השני.

 

השופטת כתבה כי השאלה שמחלוקת היא שאלת טובת הילד הקטן בהקשר של מפגשים בינו לבין מי שהיתה בת הזוג של אימו, ולכן מינתה פסיכולוג שיגיש לה חוות דעת בנושא. מסקנתו היתה כי לצורך התפתחותו התקינה של הילד, טובתו לגדול עם שתי דמויות הוריות – שתי בנות הזוג לשעבר, כפי שגדל אחיו הבכור וכפי שתוכנן בין שתי הנשים לפני לידתו. הפסיכולוג כתב כי יש לתת גושפנקא, הלכה למעשה, לסיפור המשפחתי והוסיף כי המלצתו חשובה גם בהיבט האחאות שבין שני הילדים.

 

עוד הוסיף המומחה כי יש לעשות זאת בהדרגה ובהדרכה של גורם טיפולי מוסמך. חוות הדעת של הפסיכולוג והמלצתו נתמכה בתסקיר של עובדת סעד.

 

ביהמ"ש החליט לאמץ את מסקנת המומחה וקבע כי טובת הילד הקטן מחייבת קיום קשר בינו לבין הנתבעת כדי להמשיך את "הסיפור המשפחתי" שאליו נולד, קשר "שיהווה גורם חוסן עבור שני הקטינים ויתרום להתפתחותם התקינה".

 

עוד הוסיפה השופטת כי הצדדים יצרו מציאות חיים מסוימת ויש לבחון את טובת הילדים ביחס לאותה מציאות. "הן תיכננו יחד ופעלו להרחבת משפחתן מתוך רצון לגדל יחדיו מספר ילדים משותפים אשר להם שתי אימהות וכאשר ידוע שאחת מהן אינה יכולה ללדת. הצדדים רקמו את משפחתן והרחבתה יחדיו, הרו יחד, ולפני לידת הילד השני הבן הבכור גדל בתחושה כי משפחתו הכוללת מתרחבת".

 

אומנם אין מדובר בענייננו בשאלת הורות במובנה הגרעיני הקלאסי,  הוסיפה השופטת גורביץ, "אך לא ניתן להתעלם מהמגמה לפיה פני המשפחות בכל העולם משתנים".

 

השופטת הגיעה למסקנתה גם מתוך היבט אחר, חוזי: בין הצדדים נוצר הסכם הורות, אף כי לא בכתב, כי הן יביאו לעולם שני ילדים (אם כי רק אחת מהן תוליד אותם) שיגדלו עם שתי דמויות משמעותיות לחייהם.

 

השופטת אישררה את החלטתה הקודמת, שקבעה כי זמני השהות של הבן הבכור יהיו שווים בין שתי הנשים. לגבי הילד הקטן קבעה כי גורמי הרווחה יתחילו בהליך של יצירת קשר בינו לבין הנתבעת במסגרת מרכז הקשר בליווי ובהדרכה של אנשי מקצוע.

 

 (תיק 68463-01-17, השופטת הילה גורביץ שינפלד)

מתי יחוייב בעל לשלם את הכתובה לאשתו
למרות שהיא הגישה תביעה גירושין

פסק דין מיום 10.4.18 של בית הדין הרבני בחיפה


העיקרון המנחה בפסיקת בתי הדין הרבניים הוא, שאישה זכאית לכתובתה כל עוד לא הוכח אחרת. אבל כאשר האישה יוזמת את הגירושין, והיא הגורמת לגירושין, היא לא תהיה זכאית לכתובה. פעמים רבות חוששות נשים, המעוניינות להתגרש, להגיש תביעת גירושין כדי לא להפסיד את הכתובה, כי אולי יחליט בית הדין שהבעל לא אשם בגירושין.

 

בפסק הדין קבעו הדיינים: "במקרה בו האישה תובעת גירושין והגורם לכך הוא הבעל, דהיינו הוא זה שיצר את הקטטה בבית בהתנהגותו הקלוקלת, חייב הבעל לשלם לאשתו את מלא סכום הכתובה, עיקר ותוספת" (תוספת הכתובה היא הסכום שהבעל מסכים להוסיף לסכום המזערי שחייבים לציין בכתובה, 200 זוז, שהוא סכום נמוך).

 

הדיינים חייבו במקרה זה את הבעל לשלם לאשתו את מלוא סכום כתובתה, 360 אלף ש"ח. הוא האמינו לאישה שהעידה: "במשך שנות הנישואין סבלתי מהתעללות קשה, פיזית, נפשית ומילולית, בי ובילדים. הוא איים בהתאבדות שהסתברה כמניפולציה. הוא השפיל אותי במילים קשות. אין שום דרך שנוכל לחזור לחיות יחד".

 

כן אמרה האישה שלבעלה יש חברה. הוא הכחיש אבל הדיינים דחו את הכחשתו שכן בדיון בין הצדדים בבית המשפט העיד פסיכולוג שפגש את הבעל יחד עם "בת זוגו הנוכחית".

 

ביה"ד דן גם בטענת הבעל שאין לחייבו בכתובה משום שאשתו בגדה בו. האישה הכחישה והודיעה כי היא מוכנה להיבדק במכונת אמת.

 

הבעל נשאל בבדיקת הפוליגרף בין השאר "האם המצאת מהראש את כל הסממנים שסיפרת על בגידתה של אשתך", והתוצאה הראתה שהוא משקר.

 

האישה נשאלה בבדיקה האם במהלך הנשואין קיימה יחסים עם גבר אחר והאם שיקרה בתלונתה במשטרה על אלימותו של בעלה, ונמצאה דוברת אמת.

 

"אין כל ספק לביה"ד שעילת הגירושין נבעה מהתנהגות האיש בלבד", כתבו הדיינים. "לא האישה היא שגרמה או תרמה לגירושין. התביעה נולדה עקב מעלליו ומעשיו הרעים של האיש".

 

הדיינים האמינו לדברי האישה שבאירוע מסוים שבר הבעל את הטלוויזיה, זרק דברים ואיים שיעשה משהו לעצמו או לילדים. "פעם זרק סיר שהתבשל בו סלק והתבטא: 'הדם יישפך פה כמו הסיר הזה' "

 

כאשר הבעל הוא זה שיוזם את הגירושין, גם אם האישה מסכימה להתגרש, היא זכאית לכתובתה, כפי שפסק "השולחן ערוך" ביחס לבעל המורד באשתו: "ואם היא רוצה, כופין אותו מיד להוציא (לגרש) וליתן כתובה".

 

בפסק הדין מובאת תשובה של אחד מגדולי הפוסקים, התשב"ץ, שנשאל על אישה  "שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות, וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים" – האם מגיע לה לקבל כתובה?

 

התשב"ץ השיב שעל הבעל לגרש את אשתו ולשלם את כתובתה, "דקיימא לן (מקובל עלינו) 'לחיים ניתנה ולא לצער', 'שאין אדם דר עם נחש בכפיפה'. ומכל מקום, אם היא מרוב שיחה וכעסה הולכת לבית הדין ותובעת כתובתה, לא הפסידה כלום. ורחמנא ליצלן מעלבון העלובות".

 

בסיום פסק הדין נאמר: "לאורך כל ההתנהלות המשפטית האיש נהג שלא בתום לב ואף שיקר בביה"ד והעליל על האישה עלילות שווא, בהן כי היא מזנה, והכל כדי להציל את עצמו מתשלום הכתובה. התנהלותו זו גרמה להתארכות ההליך המשפטי, לדיונים ללא צורך ואף לבדיקת פוליגרף".

 

לפיכך חייבו הדיינים את הבעל לשלם לאישה הוצאות משפט בסך של 20,000 ש"ח – סכום גבוה ביותר בפסיקת בתי הדין, שברוב המקרים לא מחייבים כלל בהוצאות את הצד המפסיד.

 (תיק ‏585594/6, הדיינים הרב דניאל אדרי – אב"ד, הרב בן ציון הכהן רבין, הרב אלעד עלי)

נקבעה משמורת משותפת
למרות תקשורת לקויה בין ההורים

פסק דין מיום 18.2.18 של בית המשפט למשפחה בפתח תקוה

 

בעבר, אחד התנאים המוקדמים המהותיים לקביעת משמורת משותפת היה שיחסי ההורים יהיו תקינים. מגמה זו הולכת ומשתנה.

 

"העובדה שמאז פרוץ הסכסוך יש כשלים בתקשורת שבין ההורים לא יכולה לפגוע בסיכוי לקיום של משמורת משותפת", נאמר בפסק דין זה. "על ביהמ"ש לעשות מאמץ על מנת לבודד, עד כמה שהדבר אפשרי, את תקופת הסכסוך ולבחון את מערכת היחסים שהייתה עוד לפני הסכסוך ובוודאי זו הקיימת לאחריו, על מנת להתרשם כיצד התנהלו הצדדים".

 

השופטת נאוה גדיש כתבה כי אם הבעיות בתקשורת שבין ההורים הן שיקבעו אם לאפשר משמורת משותפת, "נמצא מעודדים צדדים ליצור מצג שאינם מסתדרים רק כדי למנוע קיומה של משמורת משותפת".

 

הצדדים התגרשו לפני 5 שנים והמשמורת בשני הילדים נמסרה לאם. הבת בגרה והבן כיום בן 11. האב הגיש תביעה לקביעת משמורת משותפת. הוא טען כי בפועל הצדדים מתנהלים באופן של משמורת משותפת כמעט מלאה: כל שבועיים הילד נמצא אצלו 6 לילות ואצל האם 8 לילות.

 

האב הדגיש כי הגדרת המשמורת חשובה לו כדי "לתת ביטוי למעמדו השוויוני ביחס עם ילדו" ולכן ביקש לקבל עוד לילה עם הילד. האם התנגדה בטענה שמטרתו של האב להימנע מתשלום מזונות. כן העלתה טענות על תפקודו הלקוי של האב ועל היחסים הלא תקינים ביניהם.

 

לאחר קבלת תסקיר העובדת הסוציאלית ודיווח מיחידת הסיוע של ביהמ"ש נעתרה השופטת גדיש לתביעה וקבעה כי הילד ישהה עם אביו יום אחד נוסף כל שבועיים, ובכך תהיה משמורת משותפת מלאה.

 

פסק הדין קבע כי העובדה שניתן בעבר פסק דין בשאלת המשמורת בהסכמת הצדדים, אינה מונעת מביהמ"ש לשוב והידרש לשאלה המשמורת בהתאם לעקרון טובת הילד. על ביהמ"ש לבחון מושג זה בכל תיק בהתאם לנסיבותיו.

 

פסק הדין מדגיש שהילד זכאי להשתתף בהליך המשפטי שבין הוריו ולהביע את דעתו, רצונותיו ורגשותיו לפני ביהמ"ש, במנותק מהוריו, באופן שמותאם לגילו ולבגרותו. ואכן הילד שוחח עם העובדת הסוציאלית, והשופטת הסתמכה בהחלטתה גם על דברי הילד בפגישה החסויה ביחידת הסיוע, שבה אמר כי יש לו קשר מצוין ושווה עם שני הוריו. השופטת כתבה כי מבחינת הילד, "הדרך להבהיר לעצמו ולשני הוריו כי שניהם שווים בעיניו וכי כך ראוי שיישאר, היא לבלות את הזמן עם שניהם בצורה שווה".

 

השופטת מצאה כי תיפקודו של כל הורה בנפרד מצוין ומיטיב עם הילד ולכל אחד מההורים קשר טוב איתו. תנאי המגורים של כל הורה מאפשרים משמורת משותפת, שכן בכל אחד מהבתים יש לילד מקום מותאם פיזית לצרכיו והוא אכן מרגיש כי כל אחד מהבתים הוא ביתו. הדירות נמצאות בסמיכות זו לזו.

 

בכתב ההגנה טענה האם שהאב מסית את הילדים נגדה, משפיל אותה, שכר דירה קטנה ומוזנחת שאיננה נותנת מענה לצורכי הילדים ועוד. האב הכחיש את ההאשמות, והשופטת גדיש קיבלה את עמדתו כי אם היה בסיס לטענותיה של האם, מצופה היה ממנה שתפעל לצמצום זמני השהות ותגיש מיוזמתה תביעה לצורך כך. "העלאת הטענות האמורות רק במסגרת כתב ההגנה, בעקבות תביעתו של האב למשמורת משותפת", כתבה השופטת, "מעוררת חשד כי אין בהן ממש".

 

עוד ציינה השופטת כי העובדה שבין הורים יש חילוקי דעות באשר לאופן גידול הילדים בענינים כמו הרגלי שינה, הרגלי תזונה, לימודים ופנאי, אין בה כדי ללמד בהכרח על תקשורת לקויה. באופן טבעי הורים חלוקים בדעותיהם בנושאים אלה, והדרך לגשר על הפערים בתפיסת החיים ועל הכישלון בתקשורת היא בדרך של טיפול ולא באמצעות קביעת הורה אחד כהורה משמורן.

 

"דווקא כאשר יש חשש שכל הורה מתבצר בעמדותיו", כתבה השופטת, "אפשר וביהמ"ש יעדיף הכרה בשני ההורים כמשמורנים על מנת שלא לתת לאיש מהם 'עדיפות' בקשר עם הקטין, לא ביחסים שבינם לבין עצמם ולא ביחס מול הקטין, וזאת כאשר ניכר בסיס תקשורתי טוב בין שניהם".

 

(תיק 56334-03-17, השופטת נאוה גדיש)

מתי זכאית אשה
למדור ספציפי בדירת הצדדים

החלטה מיום 27.3.18 של בית הדין הרבני בנתניה

 

כאשר מגיש בעל לביהמ"ש למשפחה תביעה למכירת דירת הצדדים (הקרויה גם תביעה לפירוק שיתוף), אין לאישה הגנה נגד התביעה. אבל היא תוכל לנסות ולמנוע את מכירת הדירה אם תגיש לביה"ד הרבני תביעה לשלום בית ורצוי גם תביעת מזונות, ותעתור למתן "צו למדור ספציפי" (שנקרא גם "מדור ייחודי") בדירה.

 

משמעות סעד זה, אם הדיינים יעניקו אותו, היא שלאישה זכות לגור בדירת הצדדים דווקא, ולא בדירה שכורה. הצו הרבני מונע מביהמ"ש למשפחה להורות על מכירת הדירה.

 

ההחלטה בתיק זה נסובה על צו למדור ייחודי שנתן ביה"ד בשנת 2013 במסגרת תביעה לשלום בית שהגישה האישה. חודש לאחר מכן הגיש הבעל לביה"ד תביעת גירושין. בדרך כלל מגישה האישה לביה"ד גם תביעת מזונות, וכחלק ממנה עותרת למתן צו למדור ספציפי. זכותה לכך מעוגנת במשפט העברי הקובעת שלא מוציאים אישה "מנווה יפה" (שהיא דירת המגורים) ל"נווה שאינו יפה", שהיא דירה בשכירות. לעיתים נוקטים בתי הדין הרבניים במונחים "הנווה הטוב"  לעומת "הנווה הרע".

 

במקרה הזה הגישה האישה את תביעתה למזונות לביהמ"ש למשפחה, ובכל זאת הוציא ביה"ד צו למדור ספציפי במסגרת תביעתה לשלום בית, דבר שאינו קורה תכופות. הנימוק של ביה"ד היה כי לצורך הדיון בהיתכנות לשלום בית, על הצדדים להמשיך לגור בדירתם, על פי המינוח המקובל בבתי הדין:  "אם אין בית – אין שלום בית".

 

 

ביה"ד הרבני קיבל את בקשת הבעל לבטל את הצו למדור ייחודי משום שהגיע למסקנה שהנישואין הגיעו לקיצם: אין יחסי אישות בין הצדדים שנים רבות. האישה נעלה את חדר השינה תקופה ארוכה, דבר המגדיר אותה כמורדת או כספק מורדת. חיי הצדדים מתנהלים במריבות שנים רבות, הכוללות גידופים והשפלות. ביה"ד מצא כי לאישה יד ורגל במריבות האלה, כי הבית מתנהל באופן כושל "ובחוסר סדר ברמות קיצוניות", כי האישה מכפישה את בעלה ומטילה בו דופי שלא הוכח אשר יש בו כדי להאשימו בפלילים ולסבכו בישיבה בכלא.

 

עוד נאמר בהחלטה כי גם אם האישה צודקת בכל האשמותיה נגד בעלה, כולל שלא היה נאמן לה, ביה"ד משוכנע כי כיום האישה אינה חפצה בו, ו"הצדדים אינם רוצים זה את זה, מואסים זה בזה ומורדים זה על זה".

 

הדיין פרדס הזכיר את דבריו של רבנו ירוחם, מגדולי הפוסקים, שכאשר בני הזוג אינם חפצים זה בזה, מחייבים את בן הזוג המעגן בגירושין. האישה אינה זכאית לעכב את סידור הגט בנסיבות אלה, קבע הדיין, כשהעמדה הברורה של שני הצדדים היא שאין כל אופציה לשלום בית.

 

פוסקי ההלכה נחלקים בענין דבר שאין בו דין חלוקה: האם שותף יכול לדרוש משותפו לפרק את השותפות ולקבל את חלקו, או שמא הפירוק ייעשה רק בהסכמת שניהם. מחלוקת זו עוסקת בשותפות ללא הגבלת זמן.

 

בתיק הזה, כתב הרב פרדס, "בני זוג שקנו דירה על מנת לדור בה בזמן נישואיהם, הרי ששותפותם בה היא שותפות המוגבלת לזמן – תקופת הנישואין – אף שלא אמרו זאת והיתנו כך בפירוש. כאשר מסגרת הנישואין מסתיימת בפועל, על ידם או על פי פסיקת ביה"ד, יש לראות בסיום זה כזמן המסיים את השותפות".

 

ועוד כתב הרב פרדס: "שותפות של בני זוג בדירתם לא נועדה אלא לקיום חיי משפחה תקינים, כדי שיחיו באהבה ואחווה, שלום ורעות. זוהי תכליתה ומטרתה של השותפות. אשר על כן, אם נולדה ביניהם קטטה ושנאה, נמצא שחל קלקול בעיקרה של השותפות שלא ניתן להמשיכה. במצב זה כתב החזון איש כי שומעים לאותו צד שרוצה לחלוק".

 

בסיום ההחלטה נאמר כי בשותפות בין איש לאשתו, כאילו נקבע מראש שהשותפות נמשכת כל עוד הם יכולים לגור יחד, "אבל אם נוצר מצב של מאיסות, ובית הדין משוכנע שנוצר מצב בלתי הפיך שהחיים בכפיפה אחת בלתי נסבלים, כי אז יש אומדנא ברורה שנחשב כאילו כלה זמן השותפות, וכל צד רשאי לדרוש את פירוק השותפות".

 

 (תיק ‏967275/3, הדיין הרב שניאור פרדס)